אלא אימא [אמור] בלשון זו: ובלבד שלא יעשנו מצודה (מלכודת), שאין הדבורים יכולות לצאת ממנה. ושואלים: אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי אסור לצוד בשבת! ומשיבים: יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: דבר שבמינו נצוד, כלומר: בעל חי שרגילים לצוד אותו — אסור לצודו, אולם שלא במינו נצוד, כלומר: בעל חי שאין רגילים לצודו — מותר אפילו לכתחלה, שהרי אין זו דרך ציד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכתחילה אסור אף באלה.

רב אשי אמר הסבר אחר: מי קתני [האם שנינו] באותה ברייתא בימות החמה (בקיץ) ובימות הגשמים (בחורף)? הלא בחמה בשעת החמה מפני החמה ובגשמים בשעת הגשמים מפני הגשמים קתני [שנינו] ומדובר שם ביומי [בימי] ניסן וביומי [ובימי] תשרי — באביב ובסתיו, דאיכא [שיש] בהם חמה ואיכא [ויש] בהם לפעמים גשמים, ואיכא [ויש] גם דבש. ואפשר לומר כי לצורך הדבש מכסים את הכוורת וכפי שתירצו בתחילה.

א שנינו במשנה כי נותנין כלי תחת הדלף (מי גשמים הדולפים מן הגג) בשבת. תנא [שנה החכם]: אם נתמלא הכלי בדלף — שופך את תוכנו, ואף שונה שופך שנית, אם צריך, ואינו נמנע מכך.

מסופר: בי רחיא [בית הרחיים] של אביי שבחלקם היו עשויים או מתוקנים בטיט, דלוף [דלף מים] עליהם ונתגלה הדבר בשבת והיה חשש שיגרם להם נזק, ולא היה להם די כלים כדי לקלוט את כל המים, אתא לקמיה [בא אביי לפני] רבה לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] רבה: זיל עייליה לפוריך להתם [לך והכנס את מיטתך לשם] לבית הרחיים, דלהוי [שיהיו] מים אלה כגרף של רעי [כמו כלי של צואה] שמותר להוציאו מפני המיאוס, ואפקיה [ואז תוציאם החוצה].

יתיב [ישב] אביי ועיין בדבר וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: וכי עושין פעולה כלשהי שבשבילה ייחשב דבר גרף של רעי לכתחלה? ומספרים: אדהכי נפל בי רחיא [בינתיים עד שהיה מחשב בדבר נפל בית הרחיים] של אביי. אמר: תיתי לי דעברי אדמר [יבוא לי, מגיע לי, על שעברתי על דברי אדוני, רבה].

אמר שמואל: גרף של רעי או עביט (כלי) של מימי רגלים — מותר להוציאן בשבת לאשפה, וכשהוא מחזירו — נותן בו מים ומחזירות שאם לא כן אסור לטלטלו, שהרי ריחו רע, והוא כמוקצה מחמת מיאוס.

סבור מינה [חשבו לפסוק מכאן] שלהוציא בשבת גרף של רעי אגב מנא [הכלי] — אין [כן], מותר להוציאו אולם להוציא את הרעי בפני עצמו — לא. ומספרים: תא שמע [בוא ושמע]: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי [שעכבר מת אחד שמצאו באוצר הבשמים] של רב אשי בשבת, אמר להו [להם] רב אשי: נקטה בצוציתה ואפקוה [אחזוה בזנבה והוציאוה].

ב משנה כל דבר שחייבין עליו, כלומר: שמקור החובה שלא לעשותו בשבת, הוא משום שבות (איסור מדברי סופרים), או משום רשות — דבר שאינו מצוה אף שהיה בו צד מסויים של מצוה או דבר שהוא משום מצוה ובכל זאת אסרו לעשותו בשבת — חייבין עליו שלא לעשותו אף ביום טוב.

ואלו הן הדברים שאסרו חכמים משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין (מוחאים כפים) ולא מספקין (יד על ירך) ולא מרקדין.

ואלו הן הדברים שאסרו, אף על פי שיש בהן משום רשות וקרובים הם להיחשב כמצוה: לא דנין בשבת, ולא מקדשין את האשה, ולא חולצין את היבמה, ולא מיבמין אותה.

ואלו הן הדברים שיש בהן משום מצוה ואסרום: לא מקדישין דברים למקדש, ולא מעריכין שהוא מין הקדש שיש לו ערך קבוע (ויקרא פרק כז) ולא מחרימין חרמים, שהם הקדש ממין אחר, ולא מגביהין (מפרישין) תרומה ומעשר מן הפירות.

כל אלו אף ביום טוב אמרו, קל וחומר שלא יעשה כן בשבת. כללו של דבר: אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד, שהכנתו מותרת ביום טוב ואסורה בשבת.

ג גמרא את טעמי הדברים מסבירים: לא עולין באילן — גזרה שמא יתלוש מן הענפים או העלים ועובר בכך על איסור "קוצר".

ולא רוכבין על גבי בהמה — גזרה שמא יצא חוץ לתחום ברכיבה עליה. ושואלים: אם כן, שמע מינה [למד מכאן] כי איסור היציאה חוץ לתחומין דאורייתא [מן התורה]? שהרי אם איסור תחומין לא היה אלא מגזירת חכמים, לא היו הם גוזרים אגב גזירה זו, גזירה נוספת שלא לרכב בשל כך על גבי בהמה, ודבר זה הלא שנוי במחלוקת! אלא, הגזרה היא שמא יחתוך זמורה כדי לזרז את הבהמה בהילוכה, ודבר זה אסור משום "קוצר".

ולא שטין על פני המים — גזרה שמא יעשה חבית של שייטין (כלי עזר המסייע ללימוד שחיה).

ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין, כל אלה — גזרה שמא יתקן כלי שיר ללוות אותו בשעת מחיאת הכפיים או הריקוד.

ד שנינו במשנה ואלו הן משום רשות: לא דנין. ושואלים: והא [והרי] בכל אלה מצוה קעביד [הוא עושה] ואינם רשות בלבד! ומשיבים: לא צריכא, דאיכא דעדיף מיניה [לא נצרכה אלא שיש אחד שעדיף ממנו] ויכול אותו אדם לדון בכך, ולכן אומרים שאין בכך מצוה אלא רשות.

ה שנינו במשנה: ולא מקדשין. ושואלים: ומדוע היא רשות? והא [והרי] מצוה קעביד [עושה], שהלא הוא נושא אשה כדי לקיים מצות "פרו ורבו"! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה