מעבר לסכינא אפומא דדקולא [והיה מעביר סכין על פי הסל] ביום טוב ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא עביד מר [עושה אדוני], או כדי להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי בכל זה את דעתו] שלחדדה הוא עושה כן. כלומר: הבנתי שזו היתה כוונתו, ועם כל זה לא אמר לי את כוונתו כפי שהיא, כי קסבר: [סבור הוא] שזו, שיטת ר' יהודה, הלכה לרבים היא ואין מורין כן, ולכן לא התיר במפורש.

ובדומה לכך אמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר [היייתי עומד לפני אדוני מורי, רבה] והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא [והיה מעביר סכין על שפת אבן הרחיים] ביום טוב. ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לחדדה קא בעי מר [רוצה אדוני], או כדי להעביר את שמנוניתה? ואמר לי: כדי להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה [וראיתי את דעתו] שלחדדה קא עביד [הוא עושה], וקסבר [אלא שהוא סבר]: הלכה ואין מורין כן.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב כדי שיבדוק אותה אם אינה פגומה, וראויה לשחוט בה? רב מרי בריה [בנו] של רב ביזנא שרי [התיר], ורבנן אסרי [וחכמים אסרו], שהדבר נראה קצת כמעשה חול. ורב יוסף אמר: תלמיד חכם רואה סכין לעצמו לצרכו שלו. ומשאילה אחר כך לאחרים וגם הם יכולים לשחוט בה. ואז אין הדבר נעשה בפומבי ואינו כדרך חול.

א ואמר רב יוסף: סכין שעמדה, כלומר: נעשתה קהה, אף שלא נעשה בה פגם — מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא [ודברים אלה הם כאשר הסכין עדיין חותכת בדוחק] שאז אין החידוד כעושה כלי חדש, אלא רק משפר כלי ישן. אבל אם אינה חותכת כלל — אסור.

דרש רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף: אחד סכין שנפגמה ביום טוב ואחד שפוד שנרצם (שנשבר חודו) ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, שמוציאים מהם את האפר כדי להכשירם לאפות ביום טוב — באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן [חכמים] בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] שאוסר — אמר קרא [הכתוב]: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), והדיוק הוא: "הוא" שהותרה לכם עשייתו ביום טוב — ולא מכשיריו. ור' יהודה לדעתו מביא ראיה ממה שאמר קרא [הכתוב]: "לכם" ומשמע: לכם — לכל צרכיכם, והכנת המכשירים אף היא לצורך האדם.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] הא כתיב [הרי כתוב] "לכם" ומה לומד הוא מביטוי זה? אמר לך [יכול היה תנא זה לומר לך]: ההוא [אותו ביטוי] כוונתו: לכם ולא לגויים.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יהודה נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "הוא" ולשון זו בא לכאורה להגביל ולצמצם את הדבר, אמר לך [יכול היה ר' יהודה לומר לך]: כתיב [נאמר] אומנם לשון "הוא" שהוא לצמצם, וכתיב [ונאמר] לשון "לכם" שפירושו לכל צרכיכם, ולא קשיא [ואין זה קשה] ואין בכך כל סתירה. כי יש לומר כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם אסרה התורה לעשות ביום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם מותר לתקן ביום טוב עצמו, שכמו הבישול עצמו אף הם בכלל צורך אוכל נפש.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף (שנתעקם) — אסור לתקנו ביום טוב. ותוהים פשיטא [פשוט] מובן מאליו, הלא אסור לתקן כלי ביום טוב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה מסויים; אף על גב דמפשיט בידיה [אף על פי שהוא יכול להתיישר בידיו של אדם] ואין צורך בכלי מלאכה לשם כך, שבכל זאת אסור.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר — אסור לטלטלו ביום טוב. שהרי צורך יום טוב כבר נעשה בו, והשיפוד עצמו שוב אינו ראוי למלאכה. רב אדא בר אהבה אמר בשם רב מלכיו: שומטו את השפוד הזה ומניחו בקרן זוית, שלא יגרום נזק בהיותו מונח באמצע הבית.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא: והוא שיש עליו עדיין כזית בשר אז מטלטל את השפוד אגב הבשר, תוך כדי גרירתו וטלטולו מן הצד, שלא כבימות החול. ואם אין עליו כזית בשר — אסור לטלטלו כלל. רבינא אמר: אף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו בטלטול גמור, ולהניחו בקרן זוית, מידי דהוה [כשם שהוא הדין] לגבי קוץ המוטל ברשות הרבים, שמותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות ולהזיזו הצידה, באופן שלא יזיק את הרבים, ואף שפוד זה, כיון שיכול לגרום נזק אם לא יניחוהו במקומו — מותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית.

כיון שהוזכר שמו של רב מלכיו, שלא נאמרו בשמו הלכות רבות, אמר רב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, הלכות שנאמרו בענין שפוד שצלו בו בשר וכבר אין עליו כזית בשר, שמותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית. וכן בענין אשה שאף שהיא עשירה ביותר והכניסה לו בנדונייתה מאה שפחות, מכל מקום יכול בעלה לכפות אותה לעשות מלאכה כלשהיא, כדי שלא תבוא בשיעמומה לידי חטא (כתובות סא, ב). ובענין שתי גומות שיער שנמצאו באשה, שאף על פי שאין בהן שיער — גדולה היא, וחולצת — את שלוש ההלכות הללו אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות שנאמרו בענין

בלורית. שנאמרה ברייתא בענין ישראל המספר את שערו של כותי (שומרוני), שכשמגיע סביב למקום בלוריתו, חייב הוא להפסיק. וזאת משום שהיו הכותים מותירים את בלוריתם לשם עבודה זרה. ועל זה נאמרה ההלכה שצריך להרחיק שלוש אצבעות מכל צידי מקום הבלורית, שאם יספרו עד למקום הבלורית ממש, נראה הדבר כאילו תיקן את בלוריתו לשם עבודה זרה. ובענין האיסור להניח אפר מקלה על גבי מכה, מפני שנראה הדבר ככתובת קעקע. ובענין איסור אכילת גבינה שעשאה גוי, לפי שהגויים מחליקים את פני הגבינה בשומן חזיר — את ההלכות הללו אמר חכם אחר ששמו רב מלכיא.

רב פפא אמר כלל אחר: מתניתין ומתניתא [כל הדברים השייכים למשנה ולברייתא] — אותם אמר רב מלכיא. שמעתתא [הלכות] שאינן מן המשנה — אמרן רב מלכיו. וסימניך [וסימנך] לזכור את הדבר: מתניתין מלכתא [משנתנו מלכה היא], והסימן הוא שהמעיר על המשנה נקרא רב מלכיא (כמו מלכה). ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי רב חיננא ורב פפא? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין בעל המאמר בענין שפחות, שלדעת רב חיננא, רב מלכיו אמר הלכה זו, ולדעת רב פפא רב מלכיא אמר הלכה זו, שכן היא קשורה למחלוקת שבמשנה.

ב משנה לא יאמר אדם לטבח (שוחט) ביום טוב: שקול לי בדינר בשר. שאם מזכיר סכום כסף, נראה כמקח וממכר. אבל שוחט הטבח בהמה ומחלק ביניהם בין קוניו מבלי להזכיר את מחירו.

ג גמרא ושואלים: היכי עביד [כיצד עושה] אדם שרוצה לקחת חלק מבהמה ביום טוב ואינו יכול להזכיר שם דמים? ומשיבים: כי הא [כמו זה]