א משנה ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר, שהמוכר בשר ביום טוב ורוצה לדעת מהו משקלו כדי לקבוע את מחירו, אינו עושה כן כנגד אבני משקל, כמעשהו בחול, אלא שוקלו כנגד הכלי או כנגד הקופיץ (סכין גדול המיועד לחיתוך בשר) ואחר כך ישקול את הכלי או את הקופיץ ועל פי זה יתברר משקל הבשר. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, כלומר: לא לשקילה ולא לשימוש אחר.

ב גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] "אין משגיחין כל עיקר"? אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו כשיש בשר שרוצים לשמרו מן העכברין אין מכניסים אותו בכף מאזנים, מפני שנראה כשוקל. אמר רב אידי בר אבין: והוא דתליא בתריטא [שתלויה כף המאזנים בתוך הטבעת] העשויה למשקל, אבל אם תלויה כף המאזנים לא באופן הראוי לשקילה — מותר להשתמש בה כבכל כלי אחר.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר ביד להעריך כמה משקלו, משום שהאומן יכול לדייק בשקילה כזו, והדבר אסור כשקילה בכלי. וכן אמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים, שהיו קצבים שהיו קובעים את משקל הבשר באמצעות כלי המכיל מים שהיו בכתליו סימנים הקבועים מעל גובה פני המים, כשכל סימן מורה על משקל מסויים. וכאשר הכניסו את הבשר לאותו כלי, היו פני המים עולים עד לגובה אחד הסימנים, ועל פי זה היו יודעים את משקלו המדוייק. ומאחר ויש בפעולה זו כדי לקבוע מידה מדוייקת — אסור לעשות כן ביום טוב.

ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות בית יד בבשר, כלומר: אסור לעשות נקב בבשר כדי ליצור בו מקום אחיזה, משום שהוא כמעשה חול. אמר רבינא: ולעשות את הנקב הזה בידא [ביד] ולא בסכין או בשאר כלים — שרי [מותר], שהרי זו דרך שינוי.

אמר רב הונא: מותר לאדם לעשות סימן בבשר כדי שלא יתחלף עם של אחר אפילו ביום טוב, אם זקוק הוא לכך, כי הא [כמו זה] שהיה עושה רבה בר רב הונא, שכשהיה שולח בשר לביתו, היה מחתך לה אתלת קרנתא [חותך אותו במשולשים] לסימן שבשר זה שלו הוא, וכשר.

לגוף הענין מספרים: ר' חייא ור' שמעון ברבי היו שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב, כדי לחלק את הבשר ביניהם. ושואלים: כמאן [כדעת מי] עשו? לא כשיטת ר' יהודה ולא כרבנן [כשיטת חכמים] אשר הובאו במשנתנו! אי [אם] כשיטת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, ומכאן נדייק: כנגד הכלי — אין [כן] כנגד מידי אחרינא [כנגד דבר אחר] — לא! אי כרבנן [אם כשיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אמרו] אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר!

ומסבירים: אינהו דעבוד [הם, ר' חייא ור' שמעון ברבי, שעשו] מה שעשו כדעת ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב. אמר רב יוסף: הלכה כר' יהושע, הואיל ותנן [ושנינו במשנה] בבכורות כותיה [כשיטתו].

דתנן [שכן שנינו שם]: פסולי המוקדשין (קדשים שנפל בהם מום) — הנאתן להקדש, כלומר: כל הנאה הבאה כתוצאה ממכירתם, שייכת להקדש, ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור שנפל בו מום. שאף שאסור למכור אותו במשקל וכדרך בשר חולין, מכל מקום מותר לשקול מנה כנגד מנה כדי להעריך את מחירו. משמע שאף במקום שאסרו לשקול כרגיל, מותר לשקול מנה כנגד מנה.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא לא היא [שמא אינה כן] ואין הדברים דומים, כי עד כאן לא שמענו שאמר ר' יהושע הכא [כאן] ביום טוב להתיר את חלוקת הבשר באופן של מנה כנגד מנה, אלא באופן דליכא [שאין] במעשה זה משום בזיון קדשים, אבל התם דאיכא [שם, בבכור, שיש] בזיון קדשים בשקילתו, שמא לכן לא התיר כל שקילה.

וכן: אי נמי [או גם כן], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] להתיר כן בבכור אלא משום דלא מחזי כעובדין [שאינו נראה כמעשה] של חול, אבל הכא דמחזי כעובדין [כאן שנראה כמעשים] של חול — לא, וחכמים אלה היו אוסרים ביום טוב.

על עצם המעשה (בר' חייא ור' שמעון) שואלים: למימרא דקפדי אהדדי [האם לומר מכאן שהיו מקפידים זה על זה] בדברים כגון אלה, עד שהיו זקוקים לשקול מנה כנגד מנה? והא הנהו שב בניתא [והרי מעשה בשבעה דגים] דאתו לבי [שבאו לבית] רבי ואשתכח [ונמצאו] חמש מנייהו [מהם] בי [בביתו] של ר' חייא, לאחר שנטלם מבית רבי, ולא קפיד [הקפיד] ר' שמעון ברבי, שהיו נוהגים בעצמם כמשפחה אחת!

אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו [הטל אדם ביניהם]. כלומר: בהכרח יש לומר, שהיה אדם אחר מעורב במעשה. כיצד: אי [או] שהיו אלו שחילקו ביניהם את הבשר מנה כנגד מנה ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי, אי [או] שהיו אלו ר' שמעון ברבי ובר קפרא, שאף שהיו חברים מכל מקום היו מקפידים בכספים ולכן שקלו זה כנגד זה.

ג משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שעושים בחול, אבל מותר לו לעשות כן בשינוי, ולכן הריהו משיאה (מעבירה ומשחיזה) על גבי חברתה, ועל ידי כך הריהו משחיז את הלהב.

ד גמרא אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב, אלא כשעושה כן במשחזת של אבן שהיא דרך השחזה רגילה אבל אם עושה כן במשחזת של עץ קשה — מותר, שיש בכך שינוי. אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת [זו שאמרת] כי במשחזת של אבן אסור — לא אמרן [אמרנו] כן אלא כשמתכוון לחדדה, אבל אם התכוון להעביר בכך את שמנוניתה שעלתה עליה ורוצה לגרדה בעזרת האבן — מותר. מכלל הדברים אתה למד שבמשחזת של עץ — אפילו לחדדה נמי [גם כן] מותר.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את הערתו זו של רב יהודה על סוף דבריו] של רב הונא, שרב הונא אמר בשל עץ מותר, אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת [זו שאמרת] כי בשל עץ מותר — לא אמרן [אמרנו כן] אלא כשעושה כן כדי להעביר שמנוניתה מעליה, אבל אם עושה כן כדי לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד שבשל אבן אפילו אם לא התכוין אלא להעביר את שמנוניתה מעליה — אסור.

איכא דמתני לה אמתניתין [יש ששונים את ההערה הזו על משנתנו] עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו לאסור, אלא כשעושה כן כדי לחדדה, אבל אם מטרת מעשהו כדי להעביר את שמנוניתה — מותר, ומכלל הדברים למד אתה כי להעבירה על גבי חברתה — אפילו אם כוונתו לחדדה, נמי [גם כן] מותר.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש שהיה שונה הערה זו של רב יהודה על סופה של המשנה]. ששנינו: "אבל משיאה על גבי חברתה" — אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד כי במשחזת — אפילו להעביר את שמנוניתה — אסור.

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא שסבור שבמשחזת אסור לחלוטין? אמר רב חסדא: תנא זה, דעתו שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר להכין ביום טוב ולא בשבת. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. שלדעתו מותר לעשות ביום טוב גם כלים או מכשירים לצורך הכנת אוכל נפש.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: דרשינן משמך [דורשים משמך] כי הלכה כשיטת ר' יהודה. אמר ליה [לו]: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי [יהא רצון שכל דברים טובים כאלה תדרשו משמי], כלומר, מרוצה היה רב חסדא מיחוס דעה זו לו, שאף הוא סבור כן.

מסופר: אמר רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רבא, והוה קא