כל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה [התורה התירה] אותה.

לאחר הגדרת השיטות, מגיעים לנימוקי הצדדים, אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו שטומאה דחויה היא בציבור — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה הכהן עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר הכהן שנטמאה ומביאין מנחה אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא שלא הכינו רק כדי מנחה אחת בצמצום, אומרין לו הכהנים: הוי פקח ושתוק, ואל תספר שנטמאה.

קתני מיהת [שנינו מכל מקום] אומר ומביאין אחרת תחתיה, משמע שכאשר אפשר לעשות בטהרה — עושים, ואין אומרים שהותרה טומאה בציבור! על הוכחה זו אמר רב נחמן: מודינא היכא דאיכא [מודה אני במקום שיש] שיריים של הקרבן שנותרו בטהרתם ועומדים לאכילה, שהרי אף כשהותרה הקרבת הקרבן בטומאה, מכל מקום לכשנטמא הרי אסור לאוכלו בטומאתו, ומשנותר חלקו טהור וראוי לאכילה מודה אני שמן הראוי אף לעשותו בטהרה, כדי לקיים גם את מצות אכילת הקרבנות.

מיתיבי [מקשים] על רב נחמן ממה ששנינו: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים, ונטמאת המנחה בידו, אומר הוא לכהנים ומביאין לו מנחה אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא, שלא הכינו מנחות אחרות, אומרין לו: הוי פקח ושתוק.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בפרים, אילים וכבשים של החג שהן קרבנות ציבור, ומנחות כאלו אינן נאכלות. הרי שאף בקרבן הציבור מהדרים שיהיה מלכתחילה בטהרה, ומכאן שלא הותרה טומאה בציבור אלא דחויה!

אמר [יכול היה לומר] לך רב נחמן: לא אין המדובר שם בקרבנות ציבור ממש, אלא: פרים שנזכרו כוונתם לפר עבודה זרה שהוא קרבן שמביא הציבור אם עבדו עבודה זרה בשגגה. כי, אף על גב [אף על פי] שקרבן הציבור הוא, מכל מקום מכיון שלא קביע ליה [קבוע לו] זמן ותאריך קבוע להקרבתו — מהדרינן [מחזרים] אנו שייעשה בטהרה, שהרי קרבן זה מותר להקריבו גם לאחר זמן. וכשדובר באילים מדובר לא בקרבנות מוספי הציבור אלא באילו של אהרן שמקריב ביום הכיפורים, שאף על גב [אף על פי] דקביע ליה [שקבוע לו] זמן, כיון שקרבנו של יחיד הוא, של הכהן הגדול כפרט — מהדרינן [מחזרים אנו] שייעשה בטהרה, שלא הותרה טומאה מכל וכל אלא לגבי קרבן ציבור שקבוע לו זמן. ולענין הכבשים אין מדובר בכבשים של קרבנות התמיד והמוסף, אלא בכבש הבא עם העומר דאיכא [שיש] שיריים לאכילה והיא מנחת העומר ששיירה נאכלים בטהרה, והרי כבר אמר רב נחמן שבמקרה כזה מחזרים שאף ההקרבה תהיה בטהרה.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב נחמן, שנינו: דם קרבנות שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה (נתקבל הקרבן) אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שלא הותרה טומאת ציבור במקדש לגמרי! ודוחים: כי תנא ההיא [כאשר שנויה הברייתא ההיא] הרי היא בקרבן של יחיד, שודאי בקרבן יחיד לא הותרה טומאה.

ומקשים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: על מה הציץ של הכהן הגדול מרצה — על הדם ועל הבשר, ועל החלב, שנטמא במקדש, בין שנטמא בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לומר כי טומאה היתר היא בציבור — למה לי אם כן לרצויי [שיהיה הציץ מרצה], שהרי אם הותרה הטומאה לגמרי, מה צורך יש בריצוי הציץ?

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב נחמן: כי קתני [כאשר שנינו] כי "הציץ מרצה" אין הדבר שייך לכל הפרטים שנזכרו אלא כוונתו אדיחיד [על קרבן היחיד] שהציץ מרצה אם הובא בטומאה, ולא לענין טומאת הציבור נאמרה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: אפילו תימא [תאמר] שהציץ מרצה על קרבן] הציבור, אלא שמדובר שם בהנך [באלה מן הקרבנות] שלא קביע [קבוע] להן זמן, והרי אף רב נחמן מודה שקרבן ציבור שאין זמנו קבוע, לא הותרה טומאתו בציבור ועדיין צריך ריצוי ציץ.

מיתיבי [מקשים]: נאמר: "ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח) ואמרו חכמים בברייתא: וכי איזה עו‍ן הוא הציץ נושא? אם תאמר עון פיגול שהוא קרבן שחשב הכהן להקריבו שלא בזמנו — הרי כבר נאמר בו: "לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה" (ויקרא ז, יח) משמע שאין עליו ריצוי. ואם עון נותר שהותירו מן הקרבן לאחר זמן הראוי לו — הרי כבר נאמר בו "לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח)