הא [הרי] אינו נושא ומכפר אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. וקשיא [וקשה] הלשון לרב ששת, שהרי בברייתא זו נאמר במפורש שהטומאה הותרה בציבור! ומשיבים: לדעת רב ששת תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] אם הותרה הטומאה בציבור או נדחתה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ציץ של כהן גדול, בין שישנו על מצחו של הכהן הגדול בשעה שנטמא הקרבן, בין שאינו על מצחו הרי הוא מרצה, אלו דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: אם עודהו על מצחו — מרצה, אין עודהו על מצחו — אינו מרצה. אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו, שבעבודות המיוחדות ליום הכיפורים לובש הכהן הגדול רק ארבעה בגדי לבן ככהן הדיוט, ומסיר מעליו את הציץ ושאר בגדי הזהב, ובכל זאת מרצה על הטומאה!

אמר לו ר' יהודה: הנח לו לכהן גדול ביום הכפורים שאין צורך בריצוי הציץ, לפי שטומאה הותרה לו בציבור. ומדיוק הדברים נוכיח, שכיון שר' יהודה אומר שטומאה הותרה בציבור (ולכן אין צורך בציץ המרצה) מכלל שר' שמעון סבר שטומאה דחויה היא בציבור ולשיטתו נחוץ הציץ לכפרה. נמצא שמחלוקת זו בין רב ששת ורב נחמן מחלוקת תנאים היא, וברייתא זו כשיטת ר' יהודה נשנתה.

כיון שהוזכרה מחלוקת זו מסבירים ומבארים אותה: אמר אביי: כאשר נשבר הציץ דכולי עלמא לא פליגי [הכל, גם ר' שמעון, אינם חלוקים] דלא [שאינו] מרצה עוד. כי פליגי [כאשר נחלקו] — כשאינו על מצחו אלא דתלי בסיכתא [תלוי על יתד, קולב], שר' יהודה סבר: כיון שנאמר "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) כוונתו: כל עוד שהציץ על מצחו נושא הוא עון.

ור' שמעון סבר שיש להדגיש את חלקו האחרון של הכתוב "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח), ללמד שתמיד הציץ מרצה, אף בשעה שאינו על מצחו. כי מאי [מהו, מאי משמעות] המילה "תמיד" שנאמרה? אילימא [אם תאמר] שפירושה: תמיד על מצחו, שהציץ חייב להימצא לעולם על מצחו של הכהן הגדול, מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה] במציאות שיוכל להיות הדבר כן?! שכן מי לא בעי מיעל [האם אינו צריך ליכנס] לבית הכסא ואז חייב להסיר מעליו את הציץ משום שבציץ חקוק שם ה'. וכן מי לא בעי מינם [האם איננו צריך לישון] וכשהוא ישן פושט הרי את בגדיו. אלא ודאי יש להבין: תמיד מרצה הוא, בין שהוא על מצחו ובין שאינו על מצחו.

ושואלים: ולר' יהודה נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר] "תמיד", וברור שאי אפשר לפרשו שיהא תמיד על מצחו! ומתרצים: ההוא "תמיד" ["תמיד" זה שנאמר] כוונתו שכל עוד הציץ על מצחו לא יסיח דעתו ממנו. וכדברי רבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה שהם נתונים בראשו וזרועו, כדי להזכר בהם, קל וחומר מציץ: