בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה שנגע אותו בשר בשני לטומאה (שעליו מפורש בתורה שהוא טמא), ומכאן נלמד שדבר הנוגע בשני לטומאה נקרא אף הוא טמא. רביעי מקל וחומר, כדאמרינן [כמו שאמרנו].

ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] שסבר ר' יוסי כר' עקיבא שיש בחולין שלישי לטומאה, ניתני נמי [שישנה גם כן]: רביעי בתרומה וחמישי בקודש על פי אותו קל וחומר שהשתמש בו. וכיון שאינו עושה כן, הרי זו ראיה שאין ר' יוסי מקבל את דעת ר' עקיבא בדבר זה.

אלא שר' עקיבא לא סבר כר' יוסי מנלן [מניין לנו]?

שמא קיבל את שיטת קל וחומר של ר' יוסי, ולדעתו יש באמת רביעי בתרומה וחמישי בקודש, אמר ליה [לו]: יש ראיה — אמנם לא ישירה — לדבר זה: שלא יתכן לישתמיט [שישתמט] הדבר שלא יהיה תנא אחד לפחות וליתני [שישנה] גם רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונימא [ונאמר] שיטת ר' עקיבא היא שלמד קל וחומר כשיטת ר' יוסי. וכיון שלא מצאנו מקור כזה — מן הסתם אין ר' עקיבא סבור כר' יוסי. ושואלים: ואנן אהכי ניקום ונסמוך [ואנחנו על כך נעמוד ונסמוך]?! מה טיבה של הוכחה ממה שלא מצאנו? שמא יש בכל זאת מקור כזה!

נפק [יצא] רב אשי, ואיתימא [וישאומרים] שהיה זה רב כהנא, אל מחוץ לבית המדרש לעיין בעצמו בדבר. דק ואשכח [דקדק ומצא] ראיה גמורה שר' עקיבא אינו סבור שיש חמישי בקודש. הא דתנן [זו ששנינו במשנה] הכלי מצרף את מה שבתוכו להיחשב כיחידה אחת. כגון פירות פרודים, אם נטמא אחד מהם, נטמאים כולם מפני היותם מצורפים בכלי אחד. דבר זה נאמר לענין קודש, אבל לא בתרומה שבה אין אומרים צירוף כלי. והרביעי בקודש פסול ואינו מטמא, והשלישי פסול בתרומה.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הוסיף ר' עקיבא בעדותו אף את הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאינם מיני מאכל וכרגיל אינם נטמאים בכל זאת מפני חיבת קדושתם, אם נגע טבול יום, שהוא פסול בלבד, במקצתן — פסל את כולן, שהכלי מצרפם להיות אחד.

וממשנה זו שהיא כר' עקיבא אפשר ללמוד: רביעי — אין [כן] פסול בקודש, ואולם חמישי — לא, שלישי בתרומה — אין [כן], רביעי — לא.

כיון שהוזכרו הדברים מעירים: אלמא קסבר [מכאן למדים שסבר] ר' יוחנן: צירוף קטורת לבונה, או גחלים בכלי אחד לטמא דרבנן [מדברי סופרים] הוא ולא מן התורה, שלדעתו יודעים אנו דין צירוף רק מעדותו של ר' עקיבא ולא ממקרא מפורש בענין זה. ופליגא [וחלוקה] דעה זו על שיטת ר' חנין שאמר: צירוף דאורייתא [מן התורה] הוא, שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" (במדבר ז, כ), והוא לומד מלשון המקרא: הכתוב עשה כל מה שבכף כלומר, את הקטורת — אחת, שנחשבת כדבר אחד.

א מתוך שאנו עוסקים כאן בדיני טומאה וטהרה שבמקדש מביאים גם תנן התם [שנינו שם במשנה] שהעידו חכמים על מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידים שנגעו בה — טהורות, והבשר טמא בשל חשש הטומאה במחט. ואם נמצאת המחט בפרש שבקיבת הבהמה — הכל טהור, שאין הפרש מטמא את הבשר. אמר ר' עקיבא: זכינו (הצלחנו) ללמוד מכך הלכה חדשה זו שאין טומאת ידים במקדש, שהרי לא נטמאו הידים מחמת מגען במחט הטמאה.