ושואלים: ונימא [ושיאמר] ר' עקיבא יתירה מזו שלמדנו מכאן שאין טומאת ידים וכלים במקדש, שהרי נאמר שגם הסכין שנגע במחט טהור! אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר' חנינא: גזירת חכמים על טומאת ידים קודם גזירת כלים נשנו. שבזמן אותה עדות עדיין לא נגזרה אותה גזירה שכלים הנוגעים במשקים שנטמאו יטמאו אף הם, אפילו מחוץ למקדש, וממילא אין כל רבותה בכך שאין כלים נטמאים במקדש עצמו.

אמר רבא: והא תרוייהו [והרי שניהם] בו ביום גזרו, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: טומאת הספר (תורה) ושאר כתבי קודש, וטומאת הידים שלא נרחצו ולא נטבלו, וטומאת טבול יום, והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין, כולן נגזרו יחד כשגזרו "שמונה עשר דבר"!

אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולמצוא ישוב אחר לשאלה, וכך יש לומר: הנח לטומאת סכין, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מטמא. כיצד, האי [אותו] סכין שנגע במאי [במה]? אילימא [אם תאמר] שנגע בבשר — הא [הרי] אין אוכל מטמא כלי, ואלא תאמר שנגע במחט עצמה — והא [והרי] אין כלי מטמא כלי!

לגופה של אותה הלכה שואלים: האי [אותה] מחט מאי עבידתיה [מה מעשיה] כלומר, אותה מחט שנמצאה בבשר ומטמאתו מה טומאה היתה בה? אי נימא [אם נאמר] ספק מחט, כלומר שספק בידינו אם מחט זו טמאה, והא [והרי] איתמר [נאמר] שר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. שרוק הנמצא בכל מקום חוששים שמא הוא רוקו של זב (או של גוי שדינו כזב) ומטמא מספק כאב הטומאה, אבל בירושלים לא גזרו על כך. וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. שסתם כלי הנמצא בירושלים, אין חוששים שמא נטמא.

אמר רב יהודה אמר רב: מדובר כאן כגון שאבדה לו מחט שנטמאה בטמא מת. ובאשר היא כלי מתכת, דינה כחרב שטמאה באותה דרגת טומאה של הדבר שטימא אותה, והריהי כטמא מת עצמו. ולבסוף הכירה, כשנמצאה בבשר. ר' יוסי בר' אבין אמר: אין צורך בכך, אלא כגון שהיתה פרה חסומה בפיה, שברור לנו שלא אכלה מאומה, ובאה מחוץ לירושלים. וכיון שברור שהמחט נבלעה מחוץ לירושלים, אף אם אינו בטוח שהמחט טמאה, הרי כל ספק טומאת הכלים מחוץ לירושלים — טמא.

א כיון שהוזכרו הדינים המיוחדים לירושלים דנים עתה ב הלכה זו גופא [עצמה]. ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא: חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים, וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. ותוהים: רוקין תנינא [שנינו] כבר, וכן כלים תנינא [שנינו] אם כן מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם?

ומבארים: רוקין תנינא [שנינו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, שאין אנו גוזרים בהם טומאה מספק, חוץ משל שוק העליון, שבסביבה זו היו מצויים כרגיל גוים (רמב"ם)! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] הלכתו של האמורא אלא ללמדנו אף על גב דאיתחזק [אף על פי שהוחזק בידינו] שהיה זב בסביבה זו שבה נמצא הרוק, בכל זאת אין גוזרים טומאה על הרוק בירושלים.

וכן כלים תנינא [שנינו], דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — הרי הם טמאין, שמן הסתם עדיין לא הטבילם, שהרי אין מביאין לבית הטבילה אלא כלים טמאים. ומכאן נדייק: הא דעלמא [הרי בכלל] — הכלים טהורין!

ומקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק באופן זה, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה שנאמר בה: אם מצאו את הכלים דרך עליה מבית הטבילה — טהורין, ואף שם יכולים לדייק: הא דעלמא [הרי בכלל] — טמאין!

אלא יש לומר: שרישא [ההתחלה] דוקא [מדוייקת], כלומר מנוסחת כך שאפשר לדייק מן הדברים שנאמרו לדברים שלא נאמרו. וסיפא לאו דוקא [אינה מדוייקת] עד כדי כך, ויש ללמוד ממנה רק לאפוקי גזייתא [להוציא סמטאות קטנות] שהן בצד בית הטבילה, ולא ברור אם הן דרך עליה או דרך ירידה. ומאחר והיו הכלים ודאי טמאים, והספק אינו אלא אם נטבלו לטהרתם, לכך מעמידים אותם על חזקת טומאתם. אבל כאשר הספק הוא אם בכלל נטמאו, בכך לא גזרו חכמים ונחשבים הם כטהורים.

ושואלים: ולשיטת רב שאמר שמדובר שם כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, הרי כיון שאמר מר [החכם] שאת הכתוב "בחלל חרב" יש ללמוד כי חרב וכל כלי מתכת הרי הוא כחלל עצמו, ולכן מתוך שנגעה בטמא מת הרי אף היא טמאה בדרגת "אב הטומאה" כמותו. ואם כן, אדם וכלים נמי [גם כן] ליטמא במגע בה, ולא רק את הבשר!

אמר רב אשי: זאת אומרת עזרה שבמקדש רשות הרבים היא לענין דיני ספקות שבטומאה, והוה ליה [ונהיה לו, נעשה] הדבר כספק טומאה ברשות הרבים, שהרי אין בידינו הוכחה שנגעו הכלים או הידים במחט טמאה זו. וכלל בידינו כי כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור, ולכן רק הבשר שודאי נגעה בו המחט טמא, אבל השאר טהור.

על תירוץ זה תוהים: הא [הרי] אפשר להסיק מכאן כי אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא הוא. ומדוע? מכדי [הרי] האי [אותה] המחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שדבר דומם איננו יכול להישאל ולהיחקר כיצד בדיוק ואם בכלל נטמא. ושנינו כלל בדבר: כל דבר שאין בו דעת לישאל כגון חפץ או אדם שאינו מסוגל להישאל, בין שהיה ברשות הרבים ובין ברשות היחיד — ספיקו טהור!

ודוחים: אמנם מחט היא דבר שאין בו דעת להישאל, ואולם הטומאה בה היא משום דהוי [שהריהי] ספק טומאה בידי אדם, שהרי מגע הסכין במחט לא בא מעצמו אלא הסכין מוחזקת בידי אדם, וכבר אמר ר' יוחנן כלל אחר: ספק טומאה הבאה בידי אדם