הוא סבר שפסק כך כי חשב מדסיפא [מתוך שסופה] של המשנה כשיטת ר' מאיר, רישא נמי [תחילתה גם כן] כשיטת ר' מאיר, ולאמיתו של דבר ולא היא: סיפא [סופה] כשיטת ר' מאיר, ורישא רבנן [ותחילתה כשיטת חכמים].

א שנינו במשנה: "ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות ", ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הוציא — חייב חטאת. לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לשיטת רבא, שאמר רבא: המעביר חפץ מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות, ואף שהעבירו דרך עליו, כלומר הגביהו למעלה מראשו, ונמצא שעבר החפץ במקום פטור — בכל זאת חייב משום טלטול ארבע אמות ברשות הרבים. ואף כאן, אף שהוא עומד ברשות היחיד המוגבהת ומעביר את החפץ בגובה הרי זה חייב.

ודוחים: מי קתני [האם שנינו] במפורש: אם הוציא חייב חטאת? דילמא [שמא] אם הוציא — פטור אבל אסור מדברי סופרים, ואינו חייב מן התורה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מסורת זו בלשון אחרת. וכך דייקו מתחילה: הא [הרי] אם הוציא — פטור אבל אסור מדברי סופרים, ואם כן לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רבא, שאמר רבא: המעביר מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות והעבירו דרך עליו — חייב! ודוחים באותו אופן: מי קתני [האם שנינו] "הוציא פטור אבל אסור"? דילמא [שמא] נדייק כך: אם הוציא — חייב חטאת.

ב שנינו במשנה שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין או ירוק לרשות הרבים. אמר רב יוסף: השתין ורק — חייב חטאת.

ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] כדי שיחשב הטלטול כמלאכת הוצאה בשבת עקירה ממקום שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה של החפץ מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, שהוא שיעור מקום חשוב, וכאן הרי ליכא [אין], שהרי פיו שממנו יצא הרוק אינו רחב ארבעה טפחים!

ומשיבים: מחשבתו משויא ליה [עושה אותו] מקום, כי ודאי מחשיב אדם את פיו מספיק, והריהו נחשב כמו ארבעה טפחים. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שמחשבתו של אדם קובעת חשיבותו של מקום, ולא הכל נמדד לפי שטח בלבד, הא [הלכה זו] שאמר רבא: זרק חפץ ונח בפי הכלב או בפי הכבשן — חייב חטאת, והרי אפשר לשאול: והא בעינן [והרי צריכים אנו] הנחה על גבי מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וליכא [ואין] שם!

אלא אומרים אנו: מחשבתו שרוצה לזרוק את החפץ בפי הכלב משויא ליה [עושה אותו] מקום, הכא נמי [כאן גם כן] מחשבה משויא לה [עושה אותו] מקום.

בעי [שאל] רבא: אם הוא עומד ברשות היחיד ואולם פי אמה ברשות הרבים, מהו הדין, כיצד נדון דבר זה? האם בתר [אחר] העקירה אזלינן [הולכים אנו], והשתן נעקר מתוך גופו שהוא בתחום רשות היחיד, או בתר [אחר] יציאה אזלינן [הולכים אנו]? וכיון שהיציאה היא דרך פי האמה שהוא ברשות הרבים אין בכך איסור, שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ג במשנה שנינו: וכן לא ירוק מרשות לרשות. ר' יהודה אומר: אף לא יהלך אדם ברוק שכבר נעקר בפיו ארבע אמות. ושואלים: האם הכוונה אף על גב [אף על פי] שלא הפיך בה [הפך בו] ברוק בפיו, כלומר אם הצטבר הרוק בפיו אבל לא גלגלו בפיו ליורקו?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שהיה אוכל דבילה (תאנה מיובשת) של תרומה, ודבלה זו לא נפלו עליה מים ושאר נוזלים, וכאמור בתורה אין דבר מאכל מקבל טומאה לפני שהוכשר לכך בנפילת מים עליו, בידים מסואבות (טמאות בדרגת שני לטומאה שפוסלות את התרומה, כסתם ידים), והכניס ידו לתוך פיו ליטול משם צרור שהיה בפיו, ר' מאיר מטמא את הדבילה משום שהוכשרה הדבילה ברוק שבפיו, וכיון שנגעה היד הטמאה בדבילה פסלה אותה. ואילו ר' יוסי מטהר, שהרוק בעודו בפה אינו נחשב כמשקה להכשרת מאכל לטומאה ואינו מכשיר אלא לאחר שיצא מפיו.

ור' יהודה אומר: יש לחלק, אם היפך בה ברוק שבפיו, הרי זה כרוק שנתלש ממקומו ונעשה כמשקה, ולכן טמא. אם לא היפך בה — טהור! משמע שלדעת ר' יהודה רוק שלא הפכו בפיו אינו נחשב עדיין כתלוש.

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה. כלומר, יש להחליף את השיטות ולומר כי שיטת ר' יהודה במשנה בענין טומאה הוחלפה בדיעה אחרת, ואם כן אין עוד סתירה.

ריש לקיש אמר: לעולם לא תחליף, ואפשר ליישב גם לפי הנוסחה שבידינו, והכא במאי עסקינן [וכאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? בכיחו כלומר בליחת השיעול שלו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: כיחו ונתלש לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים כשהוא בפיו, מאי לאו [האם לא הכוונה] שהוא הדין גם לרוק ונתלש! ודוחים: לא, דוקא כיחו ונתלש, ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כיחו שנתלש, וכן רוקו שנתלש לא יהלך ברשות הרבים ארבע אמות עד שירוק אף שלא היפך בו! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור כפי שתירצנו מתחילה] שיש להפוך את השיטות.

מכיון שהוזכר ענין הכיח מביאים עוד, אמר ריש לקיש: מי שפולט כיח בפני רבו הריהו כמזלזל בו, והרי הוא חייב על כך מיתה בידי שמים, שנאמר "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו) — אל תקרי "למשנאי", אלא למשניאי על שהוא משניא את עצמו על ידי יריקה זו.

ותוהים: והא מינס אניס [והרי אנוס הוא] שהרי אין אדם משתעל ופולט כיח אלא מחמת אונס, ומדוע יחשב לו הדבר כעבירה? ומשיבים: במקרה שהיה לו כיח ורק קאמרינן [וירק אותו החוצה אמרנו] שהיה עליו לצאת מלפני רבו ולירוק בחוץ.

ד משנה לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויושיט ראשו וישתה ברשות הרבים, או יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ממנו. וכן בגת.

ה גמרא ותוהים: רישא רבנן [תחילתה של המשנה, המשנה הקודמת כשיטת חכמים] שמותר לטלטל ברשות אחת מתוך רשות אחרת ואין חוששים, וסיפא [וסופה של משנתנו זו] כר' מאיר האוסר להיות ברשות אחת ולטלטל באחרת!

אמר רב יוסף: מדובר כאן בחפיצין שצריכין לו, ודברי הכל. כי אפילו חכמים מסכימים שבכגון זה עשוי הוא לשכוח ולטלטלם אליו, ונמצא עובר על דברי תורה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם היתה כרמלית רשות אחת מהן, מאי [מה הדין]? אמר אביי: היא היא ודינה כרשות שמן התורה ואין לחלק. אמר רבא: כיצד יכול אתה לומר דבר זה? הלוא היא גופא [עצמה הכרמלית] הכנסה מרשות אחרת אליה אינה אלא גזירה מדברי חכמים, שאין רשות זו עצמה מן התורה ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה על גזירה?!

אמר אביי בהסבר שיטתו: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את ההלכה הזו, מדיוק לשון המשנה מדקתני [ממה ששנינו במשנתנו]