בכותל שאינו משופע, למעלה משלשה טפחים מן הארץ — גוללו אצלו, למטה משלשה — הופכו על הכתב.

במשנה שנינו: ר' יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט — גוללו, כי לדעתו בעינן [צריכים אנו] הנחה על גבי משהו מסוים, וכל שלא נח ממש על הארץ אינו נחשב כמונח, ומותר להחזירו.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רבא: תוך שלשה לרבנן [לחכמים] שאין מקבלים את ההנחה ש"קלוטה (בתוך עשרה טפחים לארץ) כמי שהונחה דמי", אלא לדעתם צריך הנחה ממש, לימא כתנאי [האם נאמר כאחת מדעות התנאים] אמרה לשמעתיה [לשמועתו] ולא לדעת כל החכמים?!

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם ולומר: כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחיסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה] במה דברים אמורים — בכותל משופע, אבל בכותל שאינו משופע — אפילו פחות משלשה טפחים לארץ גוללו אצלו. שר' יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] משום דבעינן [שצריכים אנו] שחייבת להיות הנחה על גבי משהו, וכאשר אין החפץ מונח על גבי דבר ממשי, אף שהוא פחות משלושה טפחים לארץ, אינו נחשב כמונח.

א משנה זיז (כעין אדן) שלפני חלון גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה — נותנין עליו חפצים שמוציאים מן הבית דרך החלון ונוטלין ממנו חפצים בשבת.

ב גמרא מבררים: האי [זה] הזיז דמפיק להיכא [שיוצא להיכן], אילימא דמפיק [אם תאמר שיוצא] הזיז לרשות הרבים — ליחוש דילמא נפיל, ואתי לאתויי [נחשוש שמא יפול החפץ, וישכח ויבוא להביאו], ויעבור משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. אלא תאמר דמפיק [שיוצא] הזיז לרשות היחיד, אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר!

אמר אביי: לעולם תפרש דמפיק [שיוצא] לרשות הרבים, ומאי [ומה פירוש] "נותנין עליו" דקתני [ששנינו], מדובר בכלים הנשברים, שגם אם יקרה שיפלו הרי ישברו מיד, ואין כאן איפוא חשש שמא יבוא להכניסם.

ומעירים כי תניא נמי הכי [שנינו גם כן כך בברייתא]: זיז שלפני החלון, היוצא לרשות הרבים — נותנין עליו קערות וכוסות, קיתוניות (כלי שתיה קטנים) וצלוחיות שכולם עשויים זכוכית או חרס, כפי שאמר אביי.

ומשתמש בזיז זה בכל ארכו של הכותל אם היה הזיז על כל אורך הכותל עד עשרה טפחים התחתונים, שזיז הנמצא שם אין משתמשים בו. ואם יש זיז אחד למטה ממנו, והוא למעלה מעשרה — משתמש בו לכל אורך הכותל, ובעליון אין משתמש בו אלא כנגד חלונו.

ושואלים: האי [זה] הזיז העליון היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], אי דלית ביה [אם שאין בו] ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מבחינת רשויות השבת מקום פטור הוא, ואפילו כנגד חלונו נמי [גם כן] לא ישתמש. כי דוקא מפני שאין חשש איסור במקום פטור כשלעצמו, הרי כל המניח על זיז צר כזה שכמעט ודאי שהחפץ יפול מעצמו, הרי זה כאילו זרק את החפץ במישרין לארץ. ואי אית ביה [ואם יש בו] ארבעה טפחים — בכולי [בכל] אורך הכותל לישתמש [ישתמש].

אמר אביי: תחתון דאית ביה [שיש בו] ארבעה טפחים, ועליון לית ביה [אין בו] ארבעה כפי שנאמר תחילה. אבל אדן החלון מבפנים משלימתו לארבעה טפחים ולכן כנגד חלון — משתמש, שחורי חלון הוא, שהזיז נדון כהמשכו של החלון וכחלק ממנו, אבל דהאי גיסא ודהאי גיסא [לצד זה או לצד זה] של החלון — אסור.

ג משנה עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל חפצים המונחים ברשות הרבים, בתוך רשות הרבים עצמה, ואין חוששים שמא ישכח ויכניסם לרשות היחיד. וכן עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא ויטלטל בה ברשות הרבים עצמה חוץ מארבע אמות שהרי זה הוא איסור לעצמו.

ואולם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק, שהוא כמוציא את הנוזלים הללו מרשות לרשות.

ר' יהודה אומר יתר על כן: אף משנתלש רוקו בפיו ונאסף רוק ממש בתוך הפה, לא יהלך ארבע אמות עד שירוק, שאם לא כן נמצא מטלטל את הרוק הצבור בפיו, והרי הוא כנושא משא.

ד גמרא מתני ליה [היה משנה, מלמד, לו] רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב: לא יעמוד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים. אמר ליה [לו] רב: שבקת רבנן ועבדת [עזבת את שיטת חכמים ועשית] כר' מאיר שהוא מחמיר בכגון זה (לקמן עירובין קא,א), ואינך פוסק כסתם משנתנו?!