סיכך (הניח סכך) על גבי אכסדרה (מרפסת) שיש לה פצימין, שיש לה שתי דפנות כהילכתן האחת כנגד השניה, ואילו בשני הצדדים האחרים הפתוחים קבועות בזוויותיהם קורות המחזיקות את האכסדרה, ונעשות כעין פצימים = מזוזות, ונחשבות כסותמות את שני הקירות האחרים — הרי זו כשירה לסוכה. ואילו השוה פצימיה שעשה את המחיצות בתוך האכסדרה, לפנים מן הקורות — פסולה. משמע שעשיית המחיצה, היא עצמה אוסרת!

אמר ליה [לו] אביי: לדידי [לשיטתי] לענין אכסדרה, אף בכגון זה הסוכה כשירה, אלא אפילו לדידך [לשיטתך] סילוק מחיצות היא, שהשואת הפצימין אינה אוסרת את הסוכה משום עשיית מחיצות בכלל, אלא משום שהיא מבטלת את המחיצות החיצונות של הסוכה.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: ולא מצינו מחיצה לאיסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בית שחציו מקורה (בתקרה) וחציו אינו מקורה, גפנים כאן בחלק הבית שתחת הקירוי — מותר לזרוע כאן, בחלקו השני המגולה. שאנו אומרים כי קצה התקרה נחשב כיורד ויוצר מחיצה עד למטה בין חלקי הבית.

ואילו השוה את קירויו שהשלים את התקרה על פני כל הבית כולו — אסור. הרי שעשיית מחיצה (ובמקרה שלנו — גג) היא עצמה אוסרת! אמר ליה [לו]: אף התם [שם] סילוק מחיצות הוא, שאין הכל נאסר בשל הקירוי אלא בשל ביטול המחיצה המדומה.

שלח ליה [לו] רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זעירא הוכחה אחרת באותו ענין: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא] יש במחיצות הכרם לענין כלאים צד להקל וצד להחמיר, כיצד? כרם הנטוע עד עיקר (בסיס) המחיצה — זורע מעיקר מחיצה ואילך מן הצד השני. שאילו אין שם מחיצה היה צריך להיות מרחיק ארבע אמות וזורע, וזה הוא מחיצות הכרם להקל.

ולהחמיר כיצד? היה הכרם משוך (מרוחק) מן הכותל אחת עשרה אמה — לא יביא זרע לשם בין הכרם לכותל ויזרענו, שאילמלי אין מחיצה, דיו שמרחיק ארבע אמות מן הגפנים וזורע. וזוהי מחיצות הכרם להחמיר. הרי שיש מחיצה לאיסור!

אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לסברתך] שאתה סבור שיש כאן קושיה, אותבן ממתניתין [הקשה עלי ממשנה] ולא מברייתא בלבד, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: קרחת הכרם מתי נחשבת היא גדולה מספיק כדי להתיר לזרוע בה בריחוק ארבע אמות מן הגפנים? בית שמאי אומרים: עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים: שש עשרה אמה. מחול הכרם כלומר, המקום הפנוי שבין שורות הגפנים לגדר הכרם, בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה.

ואיזו היא קרחת הכרם — כרם שחרב אמצעיתו. אם אין שם שש עשרה אמה — לא יביא זרע לשם, היו שם שש עשרה אמה — נותן לו כדי עבודתו כדי המרחק הנחוץ לעיבודו של הכרם מסביב, וזורע לו את המותר, והוא ארבע אמות.

ואי זו היא מחול הכרם — בין הכרם לגדר. שאם אין שם שתים עשרה אמה — לא יביא זרע לשם, ואם היו שם שתים עשרה אמה — נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר. והרי אם לא היתה מחיצה לכרם היה מרחיק ארבע אמות בלבד ונמצאת מחיצה גורמת לאיסור!

אלא משום מה אין אתה מביא ראיה משם — התם לאו היינו טעמא [שם האם לא זה הטעם] שכל ארבע אמות לגבי כרם, עבודת הכרם ונחוצות לשם עיבודו, ולכך נחשבות כאילו הן חלק ממש מהכרם. וכן ארבע אמות לגבי [סמוך] לגדר, כיון שלא מזדרען [ניתנות להזרע] מפני שלימות הכותל — אפקורי מפקר להו [מפקיר אותם]. דביני ביני [שבינתיים], אי איכא [אם יש] ארבע אמות — חשיבן [חשובות הן], ואי [ואם] לא — לא חשיבן [חשובות] ובטילות לגבי השאר, ואין זורעים שם. לכן נמצא שהחומרה אינה באה משום שהמחיצה אוסרת, אלא משום שהיא מכבידה ממש על העיבוד החקלאי, אבל אין איסור בא משום המחיצה.

א אמר רב יהודה: שלשה קרפיפות זה בצד זה, ושנים החיצונים מגופפים שהם רחבים יותר מן האמצעי ונמצא שיש להם מקצת מחיצות מצידי הפירצה שביניהם. והאמצעי אינו מגופף, שאין לו מחיצות בינו לבין האחרות שהרי הוא צר מהם, ויחיד בזה ויחיד בזה — נעשה כשיירא ונותנין להן כל צורכן ודאי. כלומר שיכולים להשתמש בו אפילו הוא גדול מאד, כפי שהלכה בשיירה שיש בה שלושה אנשים, שכל שטח שהקיפוהו מחיצות — מותר להם להשתמש ולטלטל בכולו.

היה אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפין, שהם צרים ממנו ופרוצים בכל רחבם אליו, ויחיד בזה ויחיד בזה — אין נותנין להם אלא בית שש סאים כפי שעושים ליחידים בשדה, שאין מתירים להם להשתמש אלא בשטח כדי בית סאתיים בלבד. וטעם ההבדל — שכיון שהקרפף האמצעי גדול, הרי לפי העקרון שהזכרנו, דיורו (כח דירתו) של האמצעי בצדדים ולא להיפך, ואין איפוא שלושה אנשים יחד.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כאשר היה האמצעי מוקף, והיה אחד בזה ואחד בזה ושנים באמצעי מהו? האם נאמר אי להכא נפקי — תלתא הוו [אם לכאן לצד קרפף זה יוצאים השנים — הרי שלושה הם במקום אחד], ואי להכא נפקי — תלתא הוו [אם לכאן יוצאים — שלושה הם], וכיון שלגבי שני הצדדים גם יחד הרי הם כששה, ולששה נותנים כל צרכם.

או דילמא [שמא] נחשב את הדבר כך: חד להכא נפיק, וחד להכא נפיק [אחד יוצא לכאן, ואחד יוצא לכאן] ובכל קרפף מצויים רק שנים, ולשנים אין נותנים אלא כשיעור בית סאתיים לאחד.

ואם תימצי [תרצה] לומר אם תקבל את השיטה כי חד להכא נפיק וחד להכא נפיק [אחד לכאן יוצא ואחד לכאן יוצא], אם היו שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי מהו? האם נאמר: הכא [כאן] ודאי, אי להכא נפיק — תלתא הוו, ואי להכא נפיק — תלתא הוו [אם לכאן יוצא — שלושה הם, ואם לכאן יוצא — שלושה הם] ובכל צד יש לנו מקום להיתר. או דילמא [שמא] נאמר שיש כאן ספק, אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק [אמור אולי לכאן יוצא, ואמור שלכאן יוצא], וכיון שאין ודאות בדבר נאסור מספק.

בעיות אלו לא נפתרו עקרונית, ואולם הילכתא [ההלכה] המוסכמת היא כי בעיין לקולא [בעיותינו אלה להקל] ולמעשה מקילים ומתירים בכל אלה.

ב אמר רב חסדא: