מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שהלכה כר' שמעון? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנה]: כותל שבין שתי חצירות, אם היה הכותל גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — מערבין שנים עירוב בכל חצר לחוד, ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות — אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו פירות מראשו למטה לחצירם! ולשיטת ר' יוחנן מדוע לא יורידו למטה? והרי כל החצירות רשות אחת הן!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] "למטה" — כוונתו: למטה לבתים, אבל לחצירות אמנם מותר. ומקשים: והא תני [והרי במפורש שנה] ר' חייא באחת מתוספתותיו: ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו למטה בחצר זו ואוכל, וזה עומד במקומו ואוכל!

אמר ליה [לו]: אין להוכיח מברייתא זו של ר' חייא לענין פירושה של המשנה. כי אם רבי לא שנאה במפורש בצורה זו, ר' חייא תלמידו מנין לו? ואם אין הדבר נובע מן המשנה עצמה, אין לדחוק ולפרש בה בהתאם לאמור בתוספתא.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: שתי חצירות שהיתה חורבה אחת ביניהן, חצר אחת עירבה בינה לבין עצמה וכלי הבתים בתוכה, וחצר אחת לא עירבה, אמר רב הונא: נותנין אותה, את החורבה לענין זכות שימוש בשבת לזו שלא עירבה, אבל לשעירבה — לא תהא רשאית להשתמש בה. וטעם הדבר, דילמא אתי לאפוקי מאני [שמא יבוא להוציא כלי] הבתים לחורבה, והרי החורבה לא עירבה ואסורה הוצאה זו. מה שאין כן בחצר שלא עירבה, שכיון שאיננה יכולה להוציא חפצים מן הבית לחצר הרי אין איסור להוציא חפצים מהחצר עצמה לחורבה, ואף אין מקום לחשש.

וחייא בר רב אמר: החורבה הזו שייכת אף לחצר שעירבה, משום כך שתיהן אסורות. ואם תאמר שמשום כך שתיהן תהיינה מותרות בחורבה, אין הדבר מתקבל, שאם כן מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה? שאם אומרים שאין כלל מקום לחשוש מותר יהא תמיד לבני חצר שעירבה לטלטל מחצרם גם בחצר האחרת שלא עירבה!

ודוחים: התם [שם], בחצירות כיון דמנטרי מאני [שנשמרים כלי] הבתים בחצר, מוציאים הם כלים רבים לחצר ויש חשש שמא אתי לאפוקי [יבוא להוציאם] מן הבית לחצר על ידי שיחליפם בטעות עם אלו שהיו כבר בחצר. הכא [כאן], בחורבה כיון שלא מינטרי מאני [נשמרים כלי] החצר בחורבה, לא אתי לאפוקי [יבוא להוציאם], ולכן אפשר להתיר את שתיהן בחורבה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גרסה אחרת, חייא בר רב אמר: שהחורבה שייכת בשימוש אף לשעירבה, ושתיהן שתי החצירות מותרות לטלטל בחורבה. ואם תאמר: שתיהן אסורות, ותרצה להוכיח כפי שהוכחנו קודם — לפי שאין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה, אפשר לדחות את הראיה: התם [שם] כיון דמינטרי מאני [שנשמרים כלי] הבתים בחצר, לא שרו בהו רבנן [התירו בהם חכמים] שיש לחשוש שמא אתי לאפוקי [יבוא להוציאם], אבל בחורבה לא מנטרי [נשמרים], ואין לחשוש.

ב משנה גג גדול סמוך לקטן ואין הפירצה שביניהם רחבה מעשר אמות — הגדול מותר בהכנסת כלים אליו מהדירה שתחתיו ולטלטלם בו, והקטן אסור. וכן חצר גדולה שעירבה לעצמה ונפרצה לקטנה פחות מעשר אמות, עד שכל כותלה של החצר הקטנה פרוץ — החצר הגדולה מותרת, וקטנה אסורה. והטעם, מפני שהיא כפתחה של גדולה, שכאשר מסתכלים מצד החצר הגדולה רואים שיש בה אמנם פירצה, אבל יש מחיצות משני צידי הפרצה. ואילו מצד החצר הקטנה, הרי כל הכותל כולו פרוץ, ואין כל חציצה בינה ובין החצר הגדולה.

ג גמרא ושואלים: למה לי למתני תרתי [לשנות שתיים] כלומר, לחזור על אותה הלכה גם בגג וגם בחצר? והלוא לכאורה זהים הדברים!

ומשיבים: לשיטת רב הסובר שאין לטלטל בגג אלא אם כן יש לדירה שתחתיו מחיצות, שמדין "גוד אסיק" הריהן כאילו תוחמות אף את הגג, קתני [שנה] גג דומיא [בדומה] לחצר, שנלמד מדין חצר לדין גג; מה חצר מנכרא מחיצתא [שניכרת מחיצתה], אף גג נמי מנכרא מחיצתא [גם כן צריך שתהיה ניכרת מחיצתו], כלומר, שתהיינה מחיצות הבית שוות לשפת הגג.

ולפי שיטת שמואל שלדבריו אין צריך שתהיינה המחיצות ניכרות, יש להבין להיפך, ששנה גג דומיא [בדומה] לחצר; מה חצר, דקא דרסי לה [שדורסים אותה] רבים ומשתמשים בה, אף גג נמי [גם כן] צריך שיהיה כזה דקא דרסי ליה [שדורסים בו] רבים. ומטעם זה דריסת הרגל מבטל את החציצה בין הגגות.

יתיב [ישב] רבה ור' זירא ורבה בר רב חנן, ויתיב [וישב] אביי גבייהו [עמם], ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: שמע מינה ממתניתין [למד ממנה ממשנתנו] כי דיורי גדולה בקטנה כלומר, משמעות וכח הדיור של החצר הגדולה מתפשט אל הקטנה, אבל אין דיורי קטנה בגדולה. שרואים את המצוי בקטנה כחלק מן המצוי בגדולה, אבל לא להיפך.

כיצד? היו גפנים בחצר הגדולה — אסור לזרוע את הקטנה בזרעים, מפני האיסור של זריעת כלאים בכרם, אפילו בריחוק ארבע אמות מן הגפנים. ואם זרע — זרעין אסורין, שהרי החצר הקטנה נחשבת כחלק מן הגדולה וכפתח שלה. והגפנים שבחצר הגדולה אוסרות את זרעי החצר הקטנה.