א גמרא על ההלכה במשנה במה מערבים ובמה אין מערבים, שואלים: הלוא כבר תנינא חדא זימנא [שנינו פעם אחת] דבר זה: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח!

אמר רבה: תוספת זו באה לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהושע במשנתנו, שאמר ככר — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, קא משמע לן [על כן משמיע לנו] בכל מערבין ומשתתפין, ולא רק בפת.

איתיביה [הקשה לו] אביי, הלוא שנינו: בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. ונברר, מאן [מי הוא] זה ששמעת ליה [אותו] שאמר פת — אין [כן] מערבין בה, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא ראוי לעירוב, ר' יהושע הוא, ובכל זאת קתני [שנינו בברייתא] "בכל"! משמע ש"בכל מערבין" איננו דוקא כדי להוציא מדברי ר' יהושע אלה.

אלא אמר רבה בר בר חנה: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהושע בפרט אחר, שר' יהושע אמר: שלימה — אין [כן] ראויה לערב בה, ואילו פרוסה — לא, קא משמע לן "בכל" — ואפילו בפרוסה.

ב ולעיקר שיטה זו שואלים: ופרוסה מאי טעמא [מה טעם] לא יערבו בה? אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: משום איבה, שיבוא אדם ויאמר לחבירו: אתה נתת פרוסה בלבד ואני נתתי ככר שלימה. ולכן תקנו שיתן כל אחד ככר שלימה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: עירבו כולן בפרוסות מהו? שהרי כאן שוב אין מקום לאיבה? אמר ליה [לו]: אין עושין כן, שמא יחזר הדבר לקלקולו, ושמא יבוא אחד לתת ככר שלימה ויתרעם על חבירו שנותן פרוסה בלבד.

אמר ר' יוחנן בן שאול: ניטלה הימנה מן הככר רק כדי חלתה, כדי השיעור שמפרישים מן העיסה לחלה, או כדי דימועה. שפעמים נופל משהו תרומה לתוך עיסת חולין, ואם נפל בשיעור של אחד ממאה, מפרישים מן הככר שנאפה מאותה עיסה כשיעור מה שנפל, ונותנים לכהן. ונחשב הדבר כאילו התרומה שנפלה היא שהוצאה, הרי הדין הוא שמערבין לו בה בככר כזו. משום שבכגון זה אין אנשים מתלוננים עליו על שלא רצה לתת ככר שלימה, אלא סבורים שחסרון קטן זה בככר משום שהפריש ממנה כדי חלה או הוצאת המדומע בה.

אבל ביתר מכן חושדים בו שהוא אוכל מן העירוב, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם היתה הככר חסרה כדי דימועה — מערבין לו בה, היתה חסרה כדי חלתה — אין מערבין לו בה!

ומתרצים: לא קשיא [קשה], שכן לא באותו שיעור עצמו דיברו בשני המקומות, הא [זה] שהתירו בכדי חלה — מדובר בחלת נחתום ששיעורה הוא קטן יותר, ולכן, אין שיעור שכזה נחשב חסרון לככר, ומערבים בה. הא [זה] שאסרו בככר חסר בכדי חלה — הוא בחלת בעל הבית ששיעורה גדול יותר, ולכן אם חסר בככר שיעור כזה, אינו מערב בה.

וביאור הדברים, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: שיעור חלה שתיקנו חכמים הוא אחד מעשרים וארבעה. וכן העושה עיסה לעצמו או עיסה למשתה בנו, שיעור החלה גם הוא אחד מעשרים וארבעה. ואולם נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק — יפרישו רק אחד מארבעים ושמונה, שהקלו חכמים על המוכר שלא יפסיד בסחורתו.

אמר רב חסדא: אם תפרה (חבר שני חלקיה) בקיסם — מערבין לו בה, שכן היא נראית כשלימה. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שבכגון זה אין מערבין לו בה! ומתרצים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאין מערבים — דידיע תיפרה [שניכר התפר שבה], הא [זה] שמערבים — שלא ידיע תיפרה [ניכר התפר שבה].

ג אמר ר' זירא אמר שמואל: מערבין אף בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי פורש ממנו] ממר שמואל, בפת אורז — מערבין, ובפת דוחן אין מערבין, שקשה לעשות ממנה פת הראויה למאכל.

אמר רב חייא בר אבין אמר רב: מערבין בפת עדשים. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאם פת זו ראויה למאכל, והא ההיא [והרי אותה] פת עדשים דהואי בשני [שהיתה בימי] מר שמואל, ושדייה לכלביה [וזרקה לכלבו] ולא אכלה, ובודאי אינה ראויה למאכל אדם!

ומתרצים: אותה פת שלא אכלה הכלב בתערובת של שאר מינים של אוכל הויא [היתה], לפי שעשו פת זאת לבדוק מה יהא טעמה של הפת. כעין מה שנאמר ליחזקאל הנביא לאכול: דכתיב "ואתה קח לך חטין ושערים ופול ועדשים ודחן וכסמים ונתת אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם" (יחזקאל ד, ט), וזהו מאכל שאינו ראוי לאכילת אדם, שאף הכלב פעמים אינו אוכלו. אבל פת העשויה מעדשים בלבד, ראויה לאכילה.

רב פפא אמר: ההיא [אותה] פת של יחזקאל צלויה בצואת אדם הואי [היתה], שכן נאמר "ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם" (יחזקאל ד, יב).

וכיון שהוזכר כתוב זה שואלים: אם נעשה לחם זה ממינים שונים, מאי [מה פירוש] "ועגת שעורים תאכלנה"? אמר רב חסדא: יש להבין שיאכל לשיעורים כלומר בחלקים קטנים, ולא אכילה לשובע. רב פפא אמר: עריבתה, האופן שמערבים אותה, כעריבת שעורים, כדרך שעושים בפת שעורים שהיא פת גסה ואין טורחים לעשותה נאה, ולא כעריבת חטים.

ד משנה נותן אדם מעה לחנוני המוכר יין ולנחתום הגרים באותו מבוי או חצר, כדי שיזכה לו עירוב עם שאר בני החצר אם יבואו אליהם לקנות מהם יין או לחם לצורך העירוב, דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו, שעל ידי מתן כסף בלבד אי אפשר לזכות בעירוב, שנתינת כסף איננה יוצרת קנין כשלעצמה, שאין דבר נקנה לכל צורך שהוא אלא במשיכה או באחת מדרכי הקנין המקובלות.