ור' יוחנן אמר: אלו, בני חצר זו, מעלין מכאן מהחצר לראש הכותל, וכן מורידים ממנו לחצר ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין. שנעשה הכותל כאילו אינו קיים, ובטלה רשותו לשתי החצירות.

תנן [שנינו במשנה]: אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ונדייק: עולין — אין [כן], ואולם מעלין מהחצר לראש הכותל — לא. וקשה לדברי ר' יוחנן!

ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: יש בו ברוחבו של הכותל ארבעה על ארבעה טפחים, עולין — אין [כן], מעלין — לא, משום שאז הריהו כעין רשות לעצמה. ואולם אם אין בו ארבעה על ארבעה — מעלין נמי [גם כן].

ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים, שהיה מצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד — מותר לבני רשות הרבים וגם לבני רשות היחיד לכתף עליו לשים עליו משאם ולקחתו משם, משום שהוא נחשב כמקום פטור. ובלבד שלא יחליפו בני רשות זו עם בני רשות אחרת דרך מקום פטור. הרי שבמקום פטור לא חשש ר' יוחנן והתיר גם לבני רשות זו וגם לבני רשות אחרת להשתמש בו.

ושואלים: וכי רב האוסר לטלטל באופן כזה כמלוא נימה לית ליה [אין לו אינו מקבל] את שיטת רב דימי לענין זה? ומשיבים: אי [אם] מדובר במקום פטור שבין רשויות דאורייתא [שמן התורה] (רשות היחיד ורשות הרבים) — הכי נמי [כך גם כן], ומודה רב שמותר לבני שתי הרשויות להעמיס עליו.

ואולם הכא [כאן] בכותל זה במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] — ברשויות דרבנן [שמדברי חכמים]. וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. כי דברי תורה החמורים נשמרים ואין צורך להחמיר בגזירות ובתקנות לשמירתם, מה שאין כך בתקנת חכמים, שאם לא ישמרו את הסייגים יבואו לפרוץ את התקנה כולה.

א אמר רבה אמר רב הונא אמר רב נחמן: כותל שבין שתי חצירות, צידו אחד שלצד חצר אחת גבוה עשרה טפחים וצידו האחד שוה לארץ. שחצר זו היתה גבוהה יותר, וגובה הכותל שווה לגובהה, או אפילו גבוה ממנה אלא שעדיין נמוך מעשרה טפחים — נותנין אותו את השימוש בראש הכותל לענין שבת, לזה ששוה לארץ בלבד.

וטעמו של דבר, משום דהוה [שהוא] מצד של זה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה (בקושי). שבני החצר שגב הכותל שוה לקרקעם, נוח להם להשתמש בו. וכלל הוא שכל דבר לענין שבת שלזה בנחת ולזה בקשה — נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת.

ובדומה לכך אמר רב שיזבי אמר רב נחמן: חריץ (תעלה) שבין שתי חצירות, צידו אחד עמוק עשרה וצידו אחד שוה לארץ או פחות מעשרה טפחים, לפי שחצר זו נמוכה בהרבה מחברתה — נותנין אותו לזה ששוה לארץ. וטעמו של דבר: משום דהוה ליה [שהריהו, נעשה] בצד אחד לזה תשמישו בנחת, ולזה לצד האחר שהחריץ נמוך בו תשמישו בקשה, וכל שלזה בנחת ולזה בקשה, נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

ומעירים: וצריכי [וצריכות] להיאמר שתי הלכות קרובות אלה, ואין לומר שתילמד האחת מחברתה. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק בכותל, היינו אומרים משום דבגובהא משתמשי אינשי [שבגובה משתמשים אנשים], ואף לבני החצר הנמוכה קל יחסית השימוש בכותל זה. אבל בחריץ — בעומקא [בעומק] לא משתמשי אינשי [משתמשים אנשים], שטירחה היא להתכופף ולשים דבר בתוך החריץ — אימא [אמור] שלא, ויהיו שניהם אסורים.

וכן אי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בחריץ בלבד, היינו אומרים טעמו משום שלא בעיתא תשמישתא [מדאיג שימושו], שכל דבר שמניחים בו נשמר. אבל כותל דבעיתא תשמישתא [שמדאיג שימושו] שמא יפול דבר ממנו — אימא [אמור] שלא נאמרה בו הלכה זו, על כן צריכא [נצרכה לומר] שתי הלכות אלה.

ב ולענין הכותל שבין החצירות אמרו: אם בא למעטו מגובה עשרה, שמניח אבן בצידו או בונה שם אצטבה, ועל ידי כך יותר להשתמש בו, או יעשה מעבר בינו ובין חצר אחרת. אם יש במעוטו (באורך החלק שנתמעט בו) ארבעה טפחים עד פחות מעשרה — מותר להשתמש בכל הכותל כולו. שנעשה מקום זה כפתח, ונעשו שתי החצירות כאחת והכותל כולו מותר. ואם לאו, שאין אורך ארבעה טפחים במיעוט — אין משתמש אלא כנגד המיעוט שבאותו מקום ולא יותר.

על הלכה זו תוהים: מה נפשך [רצונך] איך יכול אתה לקבל דבר זה? אי אהני מעוטא [אם הועיל המיעוט] אף שהוא פחות מארבעה טפחים — בכוליה [בכל] הכותל כולו לישתמש [שישתמש]. אי [אם] לא אהני [הועיל המיעוט] — אפילו כנגד המיעוט נמי [גם כן] לא ישתמש, שאין חלק זה מעלה ואיננו מוריד. אמר רבינא: כאן מדובר כגון שעקר חוליא מראשו של הכותל, שכיון שבפועל אין הכותל גבוה שם עשרה מותר להשתמש בו במקום זה כבפתח.

כהמשך לדברים אלה אמר רב יחיאל: אם כפה ספל (כלי גדול) והניחו סמוך לכותל עד שאין בגובהו עשרה טפחים — ממעט.

ושואלים: ואמאי [ומדוע יהא כן]? והלוא ספל זה דבר הניטל בשבת הוא, שאין בו איסור טלטול, וכלל הוא שדבר הניטל בשבת אינו ממעט. שהרי אי אפשר לראותו כחלק מהגדר, שכיון שאפשר ליטלו משם ביום השבת עצמו, אינו יכול להיחשב כמחיצת קבע. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דחבריה בארעא [שחבר את הספל לארץ]. ומפני שיש עליו עפר, אי אפשר לטלטלו בשל האיסור לטלטל את העפר.

ומקשים: וכי חבריה בארעא, מאי הוי [וכאשר חברו בארץ, מה נהיה על ידי כך]? והא תניא [והלוא שנינו בברייתא]: פגה של תאנים שהטמינה בתבן המיועד להסקה שהוא מוקצה כדי שתבשיל, וכן חררה (פת דקה) שהטמינה מבעוד יום בגחלים וכבו, אף על פי שהם מוקצה, אם מגולה מקצתה — נטלת בשבת, ואין אוסרים משום שאגב כך מטלטל את התבן או הגחלים.

ומסבירים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דאית ליה [שיש לו לספל] אוגניים בראשו והעפר מכסה ממש את אגני הספל. והמוציאו, עוקר עפר ממקומו בדרך חפירה.

ושוב מקשים: וכי אית ליה [וכאשר יש לו] אוגניים, מאי הוי [מה נהיה על ידי כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הטומן לפת או צנון תחת הגפן רק כדי לשמרם שם, בזמן