יכול אני לטעון טענה לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר: "לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין" (ישעיהו נא, כא). הרי שכל בני ישראל הינם לאחר חורבן בית המקדש בבחינת שיכורים, ואינם אחראים לעבירות שעברו.

מיתיבי [מקשים] על כך: כיצד אפשר לומר כן, והרי נפסק כי שיכור מקחו מקח ואינו רשאי לאחר שהתפכח, לחזור בו מהמקח, וכן ממכרו ממכר. ואם עבר עבירה שיש בו מיתה — ממיתין אותו, ואם יש בה עונש מלקות — מלקין אותו. כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. ואם כן, אף אם שיכורים הם ישראל — עדיין הם אחראים למעשיהם.

ומתרצים שאף דברי ר' אלעזר בן עזריה לא לפטור מעונשה של כל עבירה נתכוונו, אלא מאי [מה פירוש] "יכולני לפטור" דקאמר נמי [שאמר, גם כן] כוונתו: מדין תפלה, שאין להאשים את ישראל אם אינם מתפללים כראוי.

אמר ר' חנינא: לא שני שהשיכור אחראי לכל מעשיו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט שאינו יודע מה עושה — פטור מכולם.

א אמר ר' חנינא: כל המפיק מגן בשעת גאוה כלומר כל המכסה ושם כעין מגן על יצרו בשעת גאות היצר, כגון בשכרות וכיוצא בה (ר"ח), סוגרין וחותמין צרות בעדו. שנאמר: "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר" (איוב מא, ז) הנדרש: כאשר אדם בשעת גאוה ("גאוה") שם מגן על יצרו ("אפיקי מגנים"), סוגרים לו וחותמים מלפניו את הצרות ("חותם צר").

ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות, כיצד אפשר להבין] דהאי [שמשמעות זו המלה] "אפיק", שהוא צורת היחיד של "אפיקי" האמור בכתוב, לישנא דעבורי [לשון עבירה ודילוג] הוא? ועונים: דכתיב [שנאמר]: "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו" (איוב ו, טו), ומשמעו שאפיק הוא דבר ההולך ועובר.

ר' יוחנן אמר: לא כך יש לדרוש, אלא כך: כל שאינו מעביר ומכסה אלא מפיק [מוציא] מגן בשעת גאוה אתמר [נאמר], שצריך אדם להוציא מגן וכלי נשק ולהלחם ביצרו בשעה שתוקפו (ר"ח).

ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות, מנין למדים אנו] דהאי מפיק לישנא דגלויי [שמפיק זה לשון של גילוי] הוא? ועונים: דכתיב [שנאמר]: "ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל" (תהילים יח, טז).

ושואלים: מכדי, קראי משמע [הואיל ודברי הכתובים משמעם, ניתנים לדרשה] בין לשיטת מר [חכם זה] ובין למר [לחכם זה], מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין זה של רב ששת. כי רב ששת מסר את ההשגחה על שינתיה לשמעיה [שנתו לשמשו], והיה אומר לו: העירני כשיגיע זמן תפלה. מר, אית ליה [חכם זה, ר' חנינא יש לו לשיטת] רב ששת. וסבור ר' חנינא שבשעה ששינה מתגברת עליו, מוטב שיישן מעט, ואחר כך יתגבר. ומר, לית ליה [וחכם זה, ר' יוחנן, אין לו לשיטת] רב ששת. וסבור הוא שיש להתגבר על עצמו ולהתפלל, ולא להיכנע לשינה.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו — אל יתפלל, משום שנאמר "בצר אל יורה". מסופר, ר' חנינא ביומא דרתח, לא מצלי [ביום שהיה כועס בו, לא היה מתפלל] אמר: "בצר אל יורה" כתיב [נאמר]. וכן מסופר, מר עוקבא ביומא דשותא, לא הוה נפיק לבי דינא [ביום של רוח דרומית, לא היה יוצא לבית הדין]. שרוח זו חמה וקשה, ולא היתה דעתו צלולה עליו כראוי.

אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא [עיון הלכה דורש צלילות הדעת כיום של רוח צפונית] שהיא נוחה לכל. אמר אביי מעין זה: אי [אם] אמרה לי אם (האומנת): קריב כותחא [הבא לי כותח] — שוב לא תנאי [אינני יכול ללמוד] כפי רגילותי, שאפילו מלאכה קלה כזו מטרידתו ומפריעה ללימודו.

ובדומה לזה אמר רבא: אי קרצתן [אם עקצתני] כינה — שוב לא תנאי [אינני יכול ללמוד כפי רגילותי]. מסופר: מר בריה [בנו] של רבינא עבדה ליה אמיה [עשתה לו אמו] שבעה מני [בגדים] לשבעה יומי [ימים], שלא יעקצוהו כנים הנמצאות בבגדים ישנים (ר"ח).

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא [נברא הלילה] אלא לשינתא [לשינה]. אמר ר' שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא [נברא הירח] אלא לגירסא [ללמוד] לאורו. אמרי ליה [אמרו לו] לר' זירא: מחדדן שמעתך [מחודדות, מפולפלות הלכותיך] אמר להו [להם]: דיממי נינהו [של שעות היום הן], ומכאן שהלימוד ביום מועיל ויפה לצלילות הדעת.

אמרה ליה ברתיה [לו בתו] של רב חסדא לרב חסדא אביה: לא בעי מר מינם פורתא [האין אדוני רוצה לישון מעט]? אמר לה: השתא אתו יומי דאריכי וקטיני, ונינום טובא [עכשיו עוד מעט באים ימים ארוכים וקצרים, ונישן הרבה]. כלומר לאחר מיתה, שעשויים להאריך בשינה ולקצר בלימוד התורה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנן פועלי דיממי אנן [אנחנו, תלמידי חכמים, פועלי יום אנחנו], ועיקר עבודתנו הלימוד, ואינה אלא ביום. ומסופר על רב אחא בר יעקב שהיה יזיף ופרע [לווה ומחזיר], שאם בטל מלימוד בשעות היום, היה שונה אותו זמן שהפסיד, בשעות הלילה.

אמר ר' אלעזר: הבא מן הדרך, אל יתפלל שלשה ימים, עד שינוח מטורח הדרך, שנאמר: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם" וגו' (עזרא ח, טו). ונאמר לאחר מכן "ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני אלוהינו ולבקש ממנו דרך ישרה" (עזרא ח, כא), משמע שלפני שנחו שלשה ימים, לא יכלו להתפלל.

מסופר, אבוה דשמואל, כי אתי באורחא, לא מצלי תלתא יומי [אביו של שמואל, כאשר היה בא מן הדרך, לא היה מתפלל שלשה ימים] שנח מטורח הדרך. שמואל עצמו לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא [היה מתפלל בבית שיש בו שיכר], שריח השיכר היה מפריע לו מהתרכזות בתפלה. וכן, רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא [היה מתפלל בבית שיש בו דגים קטנים מטוגנים] משום ריחם.

ב אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו, שלאחר ששותה יין נעשה נוח יותר לבריות, יש בו מדעת קונו (ה'). שאף הקדוש ברוך הוא נוהג כן, שנאמר "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח, כא), שכביכול אף הוא מתרצה לבריות לאחר שמפייסים אותו במשהו, וכפי ששנינו למעלה שכח הריח הוא כשתיה עצמה.

אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו ואינו משתכר — יש בו דעת שבעים זקנים. ורמז לדבר: יין ניתן בשבעים אותיות, שחשבון הגימטריא של "יין" הוא שבעים. וכן חשבון הגימטריא של "סוד" ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד, ומי שאינו מגלה סוד בשעת היין — סימן שדעתו איתנה.

אמר ר' חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים בצערם, ולשלם שכר לרשעים שיהנו ממנו בעולם הזה ולא יקבלו שכר לעתיד, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו" (משלי לא, ו). ה"אובד" הוא הרשע האובד מן העולם, ו"מרי הנפש" הם האבלים.

אמר ר' חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים — אינו בכלל ברכה, שעדיין לא התקיימה בו ברכת התורה, שנאמר "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה) ורמז שמים אלה שנאמרו בפסוק זה משמעם יין נלמד בדרך ההיקש: מה לחם, דבר שניקח (שניקנה) בכסף מעשר, שמותר לקנותו בכסף שנפדה בו מעשר שני — אף מים מדובר בנוזלים שניקח בכסף מעשר, ומאי ניהו [ומהו] — יין, שמותר לקנותו בכסף מעשר, ולא מים כפשוטם, וקא קרי ליה [והוא קורא לו] מים.