בעל בנכסי אשתו שקבל בנדוניה נכסים מרובים ראוי גם לו לקנות בקצתם ספר תורה.

רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח [עשה עסק והרויח הרבה] — ראוי לו לעשות כך. רב פפא אמר: אפילו מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק: אין הכרח דוקא לכתוב ספר תורה, אלא אפילו כתב בהו [בהם] תפילין, שכיון שעשה מצוה בממון זה, יזכה על ידה להחזיק בשאר.

ואמר רב חנין, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חנינא: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך, שנאמר: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב) שהרוצים בהצלחה, ראוי להם להקדיש ממנה לשם שמים.

א ועוד בענין שתיית יין אמר רמי בר אבא: הילוך דרך של מיל, וכן שינה כל שהוא — מפיגים את היין ששתה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו הלכה זו אלא ששתה כדי רביעית בלבד, אבל שתה יותר מרביעית אין עצות אלה מועילות, כל שכן שדרך טורדתו ומעייפת אותו, ושינה מועטה משכרתו.

ושואלים: וכי דרך מיל די בה ומפיגה היין?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך מעכו לכזיב, והיה ר' אילעאי תלמידו מהלך אחריו. מצא גלוסקין (עוגה) בדרך, אמר לו רבן גמליאל: אילעאי, טול גלוסקין מן הדרך. מצא בדרכו הלאה גוי אחד, אמר לו רבן גמליאל לגוי: מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי.

ניטפל לו ר' אילעאי לאותו גוי, ואמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין הסמוכות לכאן. שאלו: ומה שמך? אמר לו: מבגאי שמני [שמי] שאלו: כלום היכירך רבן גמליאל מעולם, שיודע הוא את שמך? אמר לו: לאו [לא].

ועל סיפור זה העירו: באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש לדעת את שם הגוי. ושלשה דברים של הלכה למדנו באותה שעה ממנהגו של רבן גמליאל: למדנו שאין מעבירין (עוברים) על האוכלין. ואדם הרואה דבר מאכל מונח בדרך, צריך להתעכב ולהרימו.

ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים, שכיון שמקום זה מקום גויים היה, הניח רבן גמליאל שאף גלוסקא זו של גוים היא, ואסורה באכילה לישראל, ולכן ציוה לתתה לגוי. ולמדנו שחמצו של גוי אחר הפסח, מותר בהנאה. שאותו מעשה אחר הפסח היה, שהרי יש טובת הנאה מסויימת כשנותן את העוגה מתנה לגוי, ואינו מבערה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

מסופר עוד, כיון שהגיע רבן גמליאל לכזיב בא אחד לישאל על נדרו. אמר לזה שעמו (לר' אלעאי): כלום שתינו רביעית יין האיטלקי קודם לכן? אמר לו: הן. אמר לו: אם כן, יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו ואחר כך נוכל לעסוק בענינו.

וטייל אותו אדם אחריהן שלשה מילין, עד שהגיעו לסולמא [סולמה] של צור. כיון שהגיע לסולמא של צור, ירד רבן גמליאל מן החמור, ונתעטף בטליתו כדרך שעושים שיהא הדיין באימה וביראה בשעת הדין, וישב, והתיר לו נדרו.

ומעירים: והרבה דברים של הלכה למדנו באותה שעה. למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר, ולמדנו מכאן כי שיכור אל יורה, ולמדנו שדרך מפיגה את היין, ולמדנו שאין מפירין נדרים לא כשהמפיר רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב.

קתני מיהת [מכל מקום שנינו כאן] שהצריך רבן גמליאל הילוך של שלשה מילין כדי להתפכח מהיין! ומשיבים: אין זו סתירה, שאני [שונה] יין האיטלקי שהוא משכר טפי [ביותר] וצריך דרך ארוכה יותר כדי להפיגו.

ושואלים: האם אמנם כן הוא הטעם? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן דרך טורדתו ושינה משכרתו! ואם היין האיטלקי משכר יותר — הריהו כיותר מרביעית?

ומשיבים: רכוב שאני [שונה], שכיון שאינו מהלך ברגליו, אין הדרך טורדתו, אף שגם יינו אינו פג במהירות. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לשיטת רמי בר אבא האומר שבהילוך מיל די, נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] שיכול אף הוא לומר רכוב שאני [שונה] וצריך לרכב יותר ממיל אחד.

ולפרטי המעשה מוסיפים ושואלים לגופם: איני [וכי כן הוא] שחייב היה רבן גמליאל לרדת מהחמור כדי להתיר את הנדר?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מפירין נדרים בין מהלך בין עומד ובין רכוב! ומדוע אם כן, ירד רבן גמליאל מחמורו?

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר]: פותחין בחרטה שאין לחפש להתרת הנדר טעם מיוחד להתירו, ודי כשאומר שהוא מתחרט על הנדר שנדר. ודבר זה אפשר לעשותו בקלות, אף בעמידה ברכיבה ובהליכה.

ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אין פותחין בחרטה, אלא יש למצוא "פתח" — טעם היתר מיוחד לנדר זה, והדבר דורש עיון מרובה, ולצורך זה צריך יישוב הדעת, שאיננו קיים אלא בישיבה (תוס').

שכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי [במה] פתח ליה [לו], מה פתח היתר מצא רבן גמליאל לההוא גברא [לאותו אדם], שאמר לו על הכתוב "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח) והסביר לו: כל הבוטה (המבטא) דברי נדר ראוי לדוקרו בחרב, שמא לא יקיימו ולכך מלכתחילה אין ראוי כלל לאדם לנדור נדר. ואף אתה, אילו היית יודע שכל הנודר מתחייב בנפשו, האם היית נודר? אלא שלשון חכמים מרפא, שאם מתירים לו חכמים, הרי הם מפקיעים את הנדר מעיקרו, וכאילו לא נדר.

ב אמר מר [החכם]: בתוך הדברים שסופרו ברבן גמליאל למדנו שאין מעבירין על האוכלין ויש להיזהר בכבודם ולהרימם. אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: לא שנו הלכה זו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות (רגילות ומשתמשות) בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, מעבירין. שמא עשו כשפים באותו לחם, ואין לאדם להסתכן בכך.

תנא [שנינו]: אם היו אלה לחמים שלימין — מעבירין עליהם, שיש לחשוש שמא לכשפים הונחו. ואם מצא פתיתין — אין מעבירין, משום שאין עושים בהם כשפים. אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי: וכי על פתיתין לא עבדן [אין הן עושות] כשפים? והרי בכתוב המדבר במכשפות נאמר: "ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שערים ובפתותי לחם" (יחזקאל יג, יט) ומשיבים: אין הכוונה שעשו כשפים בפתותי הלחם, אלא פתיתים אלו הם דשקלי באגרייהו [שהן מקבלות בשכרן] אבל לכשפים, אין הפתיתים ראויים.

אמר רב ששת משום [בשם] ר' אלעזר בן עזריה: