ומוסיפים ודנים: אי [אם] כדבריך שהשווה הכתוב "דם יהיה זובה" (ויקרא טו,יט) את דין הנדה לדין דמה, מעתה נאמר מה היא, הנדה, מטמאה בטומאת אבן מסמא (שנטמאים בה הכלים הנמצאים מתחת לאבן גדולה עליה נישאת הנדה), אף מדוה (דם נדתה) נמי [גם כן] מטמאה באבן מסמא שעליה נתון דם הנדה?

אמר רב אשי בתשובה: אפשר היה לומר כן, ואולם אמר קרא [הכתוב] בדין משכב הזב "והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, י) — הרי הלשון "אותם", לשון מיעוטא [מיעוט] הוא, וללמדנו כי דווקא אלה מטמאים באבן מסמא, ולא דם הנדה.

א ועוד שנינו במשנתנו כי בשר המת מטמא בין כשהוא לח ובין כשהוא יבש. ודנים בדבר: מנלן [מנין לנו] שכך הוא הדין? אמר ריש לקיש בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] "או איש אשר יגע... באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו" (ויקרא כב, ה), ו"לכל" הריהו לשון ריבוי, ללמדנו שכן הוא בכל טומאות הפורשות ממנו, בין כלח ובין כיבש.

ואילו ר' יוחנן אמר: המקור לדין זה הוא "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז). שבא הכתוב "בעצם אדם" ללמדנו כי דין האדם המטמא בטומאת מת הריהו דומיא [בדומה] לעצם. ומכאן: מה עצם — הריהו יבש, אף כאן — המת מטמא אף ביבש, ולא רק בלח.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל הלכתי יש ביניהם, בין הסברו של ריש לקיש והסברו של ר' יוחנן]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בדינו של בשר מן המת, כאשר התייבש עד דאפריך אפרוכי [שהוא נפרך]. שכן לדעת ריש לקיש הריהו טמא (שאף באופן זה התרבה מן הכתוב "לכל טומאתו"), ואילו לדעת ר' יוחנן הריהו טהור (שכן אינו דומה לעצם).

מיתיבי [מקשים] על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו כי בשר המת שהופרך — הריהו טהור! ומתרצים: אין זו קושיה, שכן התם [שם] מדובר באופן שיבש כל כך, עד דאקמח והוי עפרא [שנהיה לקמח, והריהו עפר].

ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כל שבגוף המת הריהו מטמא, חוץ מן השינים, והשער, והצפורן. וזהו דווקא כשהשינים או השיער והציפורן נפרדו מגוף המת, ואולם בשעת חבורן — הכל טמא. והרי זו קושיה הן לר' יוחנן (שהרי אף השינים הריהן כעצם, ומדוע אינן מטמאות) והן לריש לקיש (מדוע לא התרבו אף אלה מן הכתוב "לכל טומאתו")!

אמר רב אדא בר אהבה בתשובה: אין מטמא בטומאת מת אלא הדבר שהוא דומיא [בדומה] לעצם, מה עצם — הריהי דבר שנברא עמו, עם לידתו של האדם. אף כל שמטמא בטומאת מת — הריהו דבר שנברא עמו, ואלה לא נבראו עם לידתו של האדם. ומקשים על הסבר זה: והאיכא [והרי יש] שער וצפורן, שנבראו עמו עם לידתו — ובכל זאת הריהם טהורין (אינם נטמאים בטומאת מת)!

אלא אמר רב אדא בר אהבה הסבר שונה: אין מטמא בטומאת מת אלא הדבר שהוא [בדומה] לעצם, מה עצם — הריהו דבר שנברא עמו בלידתו, ומאז שוב אין גזעו (עיקרו) מחליף, אף כל שמטמא בטומאת מת — הריהו דבר שנברא עמו, ואין גזעו מחליף. יצאו מכלל זה השינים — שלא נבראו עמו בלידתו. וכמו כן יצאו מכלל זה השער והצפורן — שאף על פי שנבראו עמו בשעת לידתו, ואולם גזעו מחליף.

ומקשים על הסבר זה: והרי עור, שגזעו מחליף, ותנן [ושנינו במשנה] שהגלודה (בהמה שנקלף כל עורה מעליה), ר' מאיר מכשיר אותה באכילה, שאינה נעשית טריפה בכך, כיון שבמקום עור זה שנגלד, יצמח עור חדש. ואילו חכמים פוסלין אותה כטריפה. ואולם אפילו רבנן [חכמים] לא קפסלי [אינם פוסלים] אותה, אלא משום דאדהכי והכי שליט [שבין כה וכה, בפרק הזמן שבין ירידת העור הקודם וצמיחת העור החדש, שולט] בה אוירא [אויר] וכתוצאה מכך הריהי מתה. ואולם אף לדעת חכמים לעולם גזעו מחליף. ובכל זאת תנינן [שונים אנו] אלו הם שעורותיהם נחשבים כבשרן לענין הטומאה, ובכלל אלה עור האדם, אף שהעור גזעו מחליף!

ומתרצים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמרו דברים עליה, על הלכה זו], שכך אמר עולא בהסבר הלכה זו: דבר (מדין) תורה — עור אדם הריהו טהור, ומאי טעמא [ומה טעם] אמרו חכמים כי הריהו טמא — גזרה שמא יעשה אדם מן העורות שמגופותיהם של אביו ואמו שטיחין לחמור. ולכן גזרו בכך טומאה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך הקשו: הרי עור, שאין גזעו מחליף, ומנין לנו שהוא כך, שכן תנן [שנינו] שנחלקו חכמים בדין הבהמה שנגלד עורה אם היא טריפה, ואסורה באכילה. וחכמים פוסלין אותה, ומטעם שאין עתיד לצמוח עור חדש במקום העור שנקלף. ואפילו ר' מאיר המכשירה — לא קא מכשר [אין הוא מכשיר] אלא משום דקריר בשרא, וחייא [שמתקרר הבשר, ונרפא], ואולם אף לדעתו לעולם העור אין גזעו מחליף. ובכל זאת אמר עולא דבר (מדין) תורה — עור אדם טהור (אינו מטמא). ומדוע לדעתו אינו מטמא, והרי גזעו אינו מחליף!

ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי עולא — לא נאמרו על ראשית הדברים ("אלו שעורותיהן כבשרן, עור אדם"), אלא אסיפא איתמר [על סוף הדברים הם נאמרו], ששנינו בהמשך "וכולן (כל העורות המטמאים) שעבדן כדרך הבורסקאים, או שהילך בהן (עליהם) כדי עבודה וכדרך המקובלת בעיבוד עורות — הרי אלה טהורין (שאין הם מטמאים), חוץ מעור אדם. ועל כך אמר עולא: דבר תורה — אף עור אדם, כי [כאשר] עבדו הריהו טהור, ומה טעם אמרו חכמים טמא — גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.

ושואלים עוד: והרי בשר, שגזעו מחליף, ועם זאת, דינו שהריהו טמא (מטמא)! אמר מר בר רב אשי בתשובה: אין הבשר נחשב כדבר שגזעו מחליף, שכן אף שבא בשר חדש במקום הבשר שנלקח מהגוף, מכל מקום נעשה מקומו צלקת.

ב שנינו במשנתנו כי דם הנדה ובשר המת מטמאים כשהם לחים ומטמאים אף כשהם יבשים, אבל הזוב (וכמותו גם הניע והרוק, ושאר דברים המנויים במשנתנו) מטמא כשהוא לח ואינו מטמא יבש. ומבררים: הזוב, מנלן [מנין לנו] שהוא עצמו מטמא? דתניא [שכן שנויה ברייתא] במה שנאמר בפרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב), לימד על הזוב עצמו שהוא טמא, ולא רק האדם הזב.

ויש לשאול מדוע נזקקים אנו ללימוד מיוחד, והלא דין (קל וחומר) הוא: מאחר שלאחרים (לאדם שיצא ממנו הזוב) — הריהו גורם טומאה, לעצמו — לא כל שכן שהריהו טמא! ואולם דינו של שעיר המשתלח ביום הכיפורים יוכיח שאין זו הוכחה. שהרי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים גורם טומאה לאחרים (לאדם המשלחו), ואילו הוא עצמו (השעיר) טהור. ומעתה, אף אתה אל תתמה על זה, על הזוב, שאף על פי שגורם טומאה לאחרים — מכל מקום אפשר שיהא הוא עצמו טהור. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "זובו טמא הוא" — לימד על הזוב עצמו שהוא טמא.

ועדיין אימא [אמור] מתוך דרשה זו, כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בטומאת מגע, שהזוב מטמא במגע, אבל בטומאת משא — לא מטמא, מידי דהוה [כמו שהוא] בטומאת השרץ שמטמא במגע ולא במשא! אמר רב ביבי בר אביי: אין לומר כן, כי לענין טומאה במגע לא איצטריך קרא [לא נצרך כתוב] להשמיענו כן, דלא גרע [שהרי אין הזוב גרוע, פחות] משכבת זרע המטמאת במגע.