האשה שילדה כשהיא זבה, ובאופן שלאחר הלידה במשך ימי טומאת לידה (שבעה ימים ליולדת זכר, ושבועיים ליולדת נקבה, שהיולדת טמאה בהם, אף אם לא ראתה דם) אינה רואה בהן, מהו דינה לענין שיעלו (שייחשבו) הימים הללו לספירת שבעת ימי נקיות מטומאת זיבתה?

אמר רב כהנא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ראתה שנים (יומיים) בתוך אחד עשר ימי זיבתה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה, אם היה זה נפל והריהי טמאה טומאת לידה, או רוח סתם ואינה טמאה טומאת לידה —

הרי זו ספק זיבה ספק לידה.

ולכך מביאה קרבן, וקרבן זה הריהו ספק קרבן יולדת, ספק קרבן זבה, ספק חולין. ומשום כך אינו נאכל. וימי לידתה (אף שספק אם היתה זו לידה) שאין רואה בהן — עולין לה לספירת זיבתה. הרי זו איפוא פתרון לשאלת חכמים, שימי טומאת לידה שלא ראתה בהם, נחשבים כימי ספירת נקיים של זבה.

אמר רב פפא: אין זו הוכחה שכן שאני התם [שונה שם], כיון דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שיולדת זכר היא, וכל הני [אלו] השבעה ימים יתירי דקיהבינן [יתרים שאנו נותנים] לה משום הספק שמא ילדה נקבה, ונזקקת לטומאת ארבעה עשר יום — סלקי [עולים] לה לספירת זיבתה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: ביולדת זכר איכא לספוקי [יש מקום להסתפק], ביולדת נקבה ליכא לספוקי [אין מקום להסתפק]? ובכל זאת, אומרים אנו, שעולים לה הימים הללו שלא ראתה בהם, אף שאולי יולדת נקבה היתה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כי עולין! ומסכמים: אכן שמע מינה [תשמע מכאן] שכך הוא.

א וממשיכים בדברי הברייתא. האשה הרואה בקביעות תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין — משמשת עם בעלה שמונה ימים מתוך שמונה עשר.

הרואה עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים — ימי שמושה כימי זיבתה. וכן למאה וכן לאלף.

א משנה דם הנדה וכן כזית מבשר המת — מטמאין במגע ובמשא כשהם לחין ומטמאין כשהם יבשין. אבל הזוב (טיפות הזוב היוצאות מן הזב), והניע (הליחה המצויה באף או בפה) והרוק היוצאים מהזב. והשרץ המת, ובשר הנבלה, והשכבת זרע — כל אלה מטמאין רק כשהם לחין, ואין מטמאין כשהם יבשין. ואולם אם יכולין להשרות את היבשים במים, ועל ידי כך לחזור להיות לכמות שהן בתחילה — הריהם מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

ומסבירים: כמה זמן היא שרייתן במים, שעל פיה ייקבע אם יחזרו להיות לחים ומטמאים? במים פושרין, בפרק זמן של מעת לעת (יממה). ר' יוסי אומר: בשר המת יבש, ואינו יכול להשרות אותו ולחזור על ידי כך לכמות שהיה — הריהו טהור מלטמא בטומאת המת בשיעור כזית. ואולם הריהו מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם הנדה מטמא במגע ובמשא הן כשהוא לח והן כשהוא יבש. ומבררים הלכה זו, ותחילה באשר לעצם טומאת דם הנדה: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? אמר חזקיה: שכך אמר קרא [הכתוב] בדינה של הנדה "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג) — השווה הכתוב את דין הדבר הזב מן הנדה ("דוה") לדין הנדה עצמה, שיהא דין המדוה (דם הנדה) כמותה: מה היא עצמה מטמאה במגע ובמשא. אף המדוה מטמאה במגע ובמשא.

ומבררים עוד: אשכחן [מצאנו] מכאן מקור לטומאת דם הנדה הלח ("הדוה" = הדבר הזב), ואולם דם הנדה היבש מנלן [מנין לנו] שאף הוא מטמא? אמר ר' יצחק: שכך אמר קרא [הכתוב] בטומאת הנדה "דם יהיה זובה בבשרה" (שם, יט) — והרי זה מורה: דם זה בהויתו יהא, שאף שהוא יבש, הריהו מטמא, וכדם הלח.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדם שהיה בתחילתו לח ונעשה אחר כך יבש, שבכגון זה הריהו כבתחילתו, ומטמא. ואולם הדם שהיה יבש מעיקרו, מנלן [מנין לנו] שהריהו מטמא? ותו, הא דתנן [ועוד, זה ששנינו במסכתנו בתחילת פרק "המפלת"]: המפלת כמין קליפה, או כמין עפר, כמין שערה, כמין יבחושין (יתושים) אדומים — תטיל אותן חתיכות למים, אם נמוחו במים — הרי זה דם טמא, מנלן [מנין לנו] שאף דם כזה מטמא? ומשיבים: הכתוב "יהיה" — רבויא [ריבוי] הוא, המלמד שבכל האופנים הללו מטמא הדם בנדה.

ושואלים על לימוד זה: אי [אם] כן, נוסיף ונלמד מאותה דרשה: מה היא הזבה — עושה (מטמאת) משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו, אף שלא נגע בהם המשכב, כדין אב הטומאה. ומעתה נאמר שאף דמה נמי [גם כן] עושה משכב ומושב, כאב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים? ומשיבים: אטו [וכי] דמה בר [בן] משכב ומושב הוא?! ולכך אין מקום לומר שיטמא טומאת משכב ומושב.

ושואלים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] זו, שאין טומאת משכב ומושב נוהגת אלא בדבר שהוא בן משכב ומושב — מעתה, אבן המנוגעת (בנגע הצרעת), וכי בת משכב ומושב היא, דאיצטריך קרא למעוטי [שהוצרך הכתוב למעט] שאינה מטמאת טומאת משכב ומושב? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים? ויש מקום לומר כן, שהרי

דין (קל וחומר) הוא: ומה זב, הקל בדינו, שכן אינו מטמא בביאה (שאין אדם הנכנס לבית עם זב, נטמא בכך) — הריהו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. אבן מנוגעת, שהיא חמורה, שכן היא מטמאה בביאה (שאדם הנכנס לבית שנמצאת בו, נטמא בכך) — אינו דין שתהא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדין טומאת משכב ומושב "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" (ויקרא טו, ד). ובאה המלה היתירה הזב להורות: דווקא הזב הוא המטמא בטומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת. ונדייק מכאן: טעמא דמעטיה קרא [הטעם שאין אבן המנוגעת מטמאת משכב ומושב הוא משום שמיעטה הכתוב], ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי שבלא כך] הריהי מטמאה, אף שאין היא בת משכב ומושב!

ומשיבים: ומינה [וממנה] מאותה דרך דרשה נלמד גם שאין דם הנדה עושה משכב ומושב, לאו מי אמרת [האם לא אמרת] שיש לדרוש מן הכתוב "הזב" — ולא אבן מנוגעת, הכי נמי [כך גם כן] אמר קרא [הכתוב] "ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו יטמא עד הערב" (שם, כג) — הרי זה בא למעט: דווקא היא, ולא דמה.