הדשן שעל המזבח החיצון הריהו בדין מעילה, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), ולהורות שיש לגנוז את הדשן אף שכבר נעשתה מצוות ההרמה בו, ולכן יש בו דין מעילה. ואולם הדשן שעל המזבח הפנימי מנלן [מנין לנו] שצריך להניחו במקום הדשן של המזבח החיצון, ואף בו יש דין מעילה?

אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדינה של עולת העוף "והסיר את מראתו בנצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן" (שם א, טז). הרי שאותו מקום אליו מושלך זפק עולת העוף ("מוראתו") מכונה "מקום הדשן", שהוא מקום נתינת הדשן מעל המזבח. ומעתה, אם כתוב זה אינו ענין לדשנו של המזבח החיצון, שהרי כבר למדנו דינו מהכתוב "ושמו אצל המזבח", תנהו ענין לדשן שעל המזבח הפנימי, שאף הוא בכלל המצוה להינתן באותו מקום, ודוחים:

אימא [אמור] כי אידי ואידי [זה וזה] שני הכתובים הללו עניינם בדשן שעל המזבח החיצון, ונצרך כתוב נוסף זה שמצויין בו "מקום הדשן" על מנת לקבוע לו לדשן מקום מוגדר להניחו. ואם כן אין מקור לדין דשן המזבח הפנימי!

ומשיבים: אם כן, שעניינם של שני המקראות הללו הוא בדשן המזבח החיצון ובא הכתוב הנוסף הזה לקבוע לו מקום, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "והסיר את מוראתה בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח", והיינו מבינים שהוא באותו מקום כ"אצל המזבח" האמור בדשן המזבח החיצון. ולא היה צורך איפוא בתוספת הכתוב "אל מקום הדשן", ומעתה מאי [מה] מלמדתנו התוספת "אל מקום הדשן"? — שאפילו הדשן של המזבח הפנימי ניתן שם.

ושואלים עוד: ודין דישון המנורה ששנינו במשנה שלאחר שנעשתה מצוותו אין מועלים בו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: הדבר נלמד מן הה"א היתירה שבכתוב "הדשן", שכן היה יכול להיאמר בכתוב רק "דשן", ונאמר "הדשן" — הרי זה בא לרבות גם את דשן המנורה.

א משנה שנינו במשנה הקודמת שתורים שלא הגיע זמנם, וכן בני יונה שעבר זמנם אין נהנים מהם לכתחילה, ואולם העובר ונהנה מהם — אין בו דין מעילה. על דברים אלה חולק ר' שמעון ואומר כי אף תורין שלא הגיע זמנן — מועלין בהן, אבל בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן.

ב גמרא מן המשנה הקודמת וממשנתנו זו רואים שנחלקו חכמים ור' שמעון אם יש דין מעילה בתורים שעדיין לא הגיע זמנם, ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח, מובנת] שיטתו של ר' שמעון, כדקתני טעמא [כמו שהוא עצמו, שנה טעם] שיטתו במקום אחר, שכן שנינו במשנה במסכת זבחים (קיב,ב): שהיה ר' שמעון אומר בטעם שיטתו זו, שכלל הוא, כי כל הראוי להיות קרב לאחר זמן וכגון תורים אלה שיוכשרו להקרבה לכשיגדלו, והקדישו בתוך זמנו, לפני שהגיע זמנו להיקרב, ושחטו בחוץ — הרי הוא עובר בלא תעשה, ואולם אין בו חיוב כרת. וטעם זה הוא אף הסברה של שיטת ר' שמעון במשנתנו, שיש דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם.

אלא לשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם, יש לשאול: מאי שנא [מה שונה] דין זה מדין בהמה שהוא מחוסר זמן (שטרם הגיע זמנה הראוי להקרבה), שחלה עליה קדושה, וכפי ששנינו בענין מעשר בהמה שאף בהמה שלא הגיע זמנה ועדיין אינה ראויה להקרבה נכנסת לדיר להתעשר?

אמרי [אומרים] בתשובה לדבר: אין להשוות אלה לאלה, שכן המקדיש מן הבהמה מחוסר זמן — הרי זה מידי דהוה [כמו שהינו] מקדיש בעל מום, שחלה עליו קדושה לענין זה דבר [שבן] פדיון מקדושה לחולין הוא. ומתוך שככלל חלה קדושה בבהמה בעלת מום, אף חלה בה קדושה כשהיא מחוסרת זמן. אבל הני [אלה] עופות, כיון שאין מום פוסל בעופות — אין איפוא לעופות דין פדיון בבעל מום, ואי אפשר לומר שפדיונם מוכיח על קדושתם, ואין אם כן מקום לומר שמתוך כך אף תחול קדושה במחוסר זמן בעופות.

ג ועוד לענין תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם, אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו, כיון שאינם ראויים עוד להקרבה, ויצאו בכך מכלל "קדשי ה' ", שכן אף לפדותם אינו יכול (שכן אין פודים את הקדשים שהאכילם לכלבים) ומשום כך אף יצאו מידי מעילה דבר (מדין) תורה.

ומסופר כי יתיב [ישב] עולא בבית המדרש וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] בשמו של ר' יוחנן, אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן שמע [מי שומע, יקבל] לך ולר' יוחנן רבך בהלכה זו, שאין בהם עוד דין מעילה מן התורה?! וכי קדושה שהיתה בהן עד שמתו להיכן הלכה שיצאו מידי מעילה?!

אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: לשיטתך תיקשי מתניתין [תוקשה לך הלכה מפורשת במשנתנו] ששנינו בה כי תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן — לא נהנין ולא מועלין בהם, הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: קדושה שבהן בבני יונה שעבר זמנם להיכן הלכה, ומדוע אין בהם מעילה?!

אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא בתשובה: אכן גם בקדשים שמתו וגם בבני יונה שעבר זמנם פקעה לה הקדושה שמן התורה, ואולם מודינא [מודה אני] לך דאיכא [שיש] בקדשים שמתו דין מעילה מדרבנן [מדברי סופרים], ואף בבני יונה שעבר זמנם כך הדין, ואין מקום לשאול על הקדושה להיכן הלכה. ואולם דבר זה קשיא [היה קשה] לי: מי איכא מידי [האם יש דבר] דמעיקרא [שמתחילה], בשעה שהוקדשו, עדיין לא אית ביה [אין בו] דין מעילה מן התורה, ולבסוף אית ביה [יש בו] דין מעילה (מדברי חכמים) כגון תורים שלא הגיע זמנם?

ותוהים: ולא? והאם אין דבר כזה שבתחילה אין בו דין מעילה ולבסוף יש בו דין מעילה? והא איכא [והרי יש] דם, דמעיקרא לית [שמתחילה אין] בה דין מעילה, ולבסוף אית [יש] בה דין מעילה, דתנן [שכן שנינו במשנה בדף הקודם]: דם, בתחלה — אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון — מועלין בו!

ודוחים: אמרי [אומרים]: אין זו ראיה, שכן התם נמי [שם, בדם, גם כן] איכא [יש] מעילה מעיקרא [מתחילה],