יכול שאני מרבה אפילו מנחה, שמקריב אותה כליל? תלמוד לומר: "כן יעשה", למעט מנחה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על פסוק זה: וכי יגור אתכם גר וכו' יעשה אשה ריח ניחח לה'"(במדבר טו, יד), שומע אני כל שעולה לאשים (על אש המזבח) אפילו מנחה? תלמוד לומר: "כאשר תעשו כן יעשה" (שם), מה אתם הבאתם קרבנות של מיני דמים כשנכנסתם לברית בהר סיני, שנאמר "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד, ה), אף הם הגרים מביאים מיני דמים.

ויש לשאול: אי, אם לדרך זו, נאמר: מה אתם הקרבתם עולה ושלמים, אף הם עולה וגם שלמים! תלמוד לומר בפסוק לאחר מכן: "ככם כגר יהיה" (במדבר טו, טו), ויש כאן הדגשה: לכם הקשתיו, שהייתם צריכים למיני דמים כדי להיכנס לברית, ולא לדבר אחר, כלומר לכל קרבנותיכם.

רבי אומר: מכאן למדים דינו של קרבן הגר, שמה שנאמר: "ככם כגר" (שם) כוונתו — כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת (זריקת) דם קרבן על המזבח — אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כל שהיא.

ולפי זה די לכאורה בקרבן אחד של עוף, ואולם להביא פרידה אחת כלומר, רק עוף אחד — אי אפשר, שלא מצינו בכל התורה כולה קרבן של עוף אחד, ולכן צריך להביא קן של שני עופות. ומכל מקום יכול להביא בהמה אחת לעולה, שכן לא אמרו שיביא קן אלא להקל עליו.

ושואלים: ולא מצאנו קרבן של פרידה אחת? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה שנאמר בעולת העוף "והקריבו הכהן" (ויקרא א, טו) מה תלמוד לומר? לפי שבפסוק הקודם נאמר בתורים: "והקריב מן התורים" (שם יד), בלשון רבים, שומע אני שהאומר "הרי עלי עולת העוף" — לא יפחות משני פרידין? על כן תלמוד לומר: "והקריבו" בלשון יחיד — שיכול אדם להתנדב אפילו פרידה אחת! ומשיבים: קרבן חובה, כמו קרבנו של הגר, מיהא לא אשכחן [על כל פנים לא מצאנו] שמביא רק פרידה אחת.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] יולדת, דמתיא [שמביאה] בן יונה או תור לחטאת (שם יב, ו)! ומשיבים: אין מכאן קושיה, משום דאיכא [שיש] כבש בהדה [יחד איתה]. ושבים לדון בעיקר דברי רבי.

אמר מר [החכם]: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם. ושואלים: בשלמא [נניח] מילה — דכתיב [שנאמר]: "כי מלים היו כל העם היצאים (ממצרים)" (יהושע ה, ה), אי נמי מהכא [או גם כן ראיה מכאן]: שנאמר בתיאור גאולת מצרים "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז, ו), ודרשו חכמים "דמיך" — דם פסח ודם מילה.

וכן הרצאת דמים היתה שם — דכתיב [שנאמר]: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד, ה), אלא טבילה מנלן [מנין לנו] שהיתה בהר סיני? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם" (ראה שם ו—ח), ואין הזאה בלא טבילה.

ושואלים: אלא מעתה, שמדין תורה צריך להיכנס לברית בשלושה דברים אלה, האידנא דליכא [עכשיו, בזמן הזה, שאין] קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: נאמר "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם" (במדבר טו, יד), ומכאן שיש גר גם כשאין מקדש.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע דינר לקינו, שכשייבנה המקדש יקנה קרבן בכסף זה. אמר ר' שמעון: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי על הלכה זו, העמיד אותה להכרעה של חכמים, ובטלה, מפני התקלה, שלא ישתמשו בכסף זה לחולין. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' שמעון, שגר אינו מפריש רובע לקינו.

ואיכא דמתני לה על הדא [ויש ששונים אותה, את הלכה זו של רב אדא, על זו], דתנו רבנן [ששנו חכמים]: גר תושב, גוי היושב עמנו, שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, מותר לעשות מלאכה בשבת לצורך עצמו, כישראל שעושה מלאכה בחולו של מועד, לצורך דבר האבד.

ר' עקיבא אומר: גר תושב עושה מלאכה בשבת כישראל ביום טוב, כלומר, רק צרכי אוכל נפש. ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כפי שישראל עושה בחול. ר' שמעון אומר: אחד גר תושב, ואחד עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ועל כך אמר רב אידי בר גרשום בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כר' שמעון.

א משנה אלו מביאין קרבן על הזדון כשוגג: הבא על שפחה חרופה, שצריך להביא קרבן אשם (ראה ויקרא יט, כ—כב), ונזיר שנטמא שצריך להביא כבש לאשם ושני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (ראה במדבר ו, ט—יב), ועל שבועת העדות, שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, וצריך להביא קרבן (ויקרא ה, א), ועל שבועת הפקדון שנשבע לשקר שחפץ של חבירו אינו בידו, וצריך להביא אשם (שם כא—כו).

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, שלמרות שעברו אותה עבירה פעמים אחדות, מביאים רק קרבן אחד, וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד, המשתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב. אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה: הבא על שפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה.

ב גמרא שנינו במשנה: אלו מביאין על הזדון כשוגג וכו'. ומבררים: הבא על השפחה, מנלן [מנין לנו]?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא" (ויקרא יט, כב), כפל הלשון "חטאתו אשר חטא" מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ומה שנאמר שם: "באיל האשם... ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" בכפל לשון, בא לעשות שוגג כמזיד, שגם כך וגם כך חייב בקרבן.

ועוד מבררים: הנזיר שנטמא מנלן [מנין לנו] שמביא על הזדון כשוגג?

דכתיב [שנאמר]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם" (במדבר ו, ט), "פתע" — זה שוגג, וכן הוא אומר: "אם בפתע בלא איבה הדפו" (שם לה, כב); "פתאם" — זה אונס, וכן הוא אומר: "ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם" (שם יב, ד), בעל כרחם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "פתאם" — זה מזיד, וכן הוא אומר: "ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו" (משלי כב, ג), ומפרשים "פתאים" מלשון "פתאום". והרי אין אדם נענש ("עברו ונענשו") אלא אם היה מזיד.

ושואלים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] בענין נזיר "פתאם", דמשמע [שמשמעו] שנטמא שוגג, ומשמע מזיד, ומשמע אונס; מזיד ואונס — כדאמר [כמו שנאמר לעיל], ומשמע נמי [ומשמעו גם כן] שוגג — דכתיב [שנאמר]: "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד, טו), כלומר טועה, והוא השוגג; ולא נכתוב קרא [ושלא יכתוב המקרא] כלל את המילה "פתע"!

ומשיבים: אי כתב קרא [אם היה כותב המקרא] רק "פתאם", שמשמע לפעמים שוגג, ומשמע מזיד, ומשמע גם אונס, הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר כי מייתי [כאשר מביא] קרבן — בשוגג הוא מביא, מידי דהוי אתורה [כמו שהוא הדין בכל התורה] כולה, שמביא קרבן רק על השוגג, אבל אונס ומזיד אימא [אמור] שלא יתחייב, לכך

כתב רחמנא [כתבה התורה] "פתע" ששוגג הוא, לגלויי עליה [לגלות על] "פתאם" האמור שם שאונס ומזיד הוא, לומר דאפילו הכי חייב רחמנא [שאפילו כך חייבה התורה] להביא קרבן.

ועוד מבררים: מה ששנינו במשנה ששבועת העדות מביא עליה קרבן בין אם נשבע בשוגג ובין במזיד, מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן, בכל אלו השנויים באותה פרשה (ויקרא ה, ב—ד) שמביא עליהם קרבן עולה ויורד, כגון על טומאת קדשים ועל שבועת ביטוי, נאמר "ונעלם ממנו", ואילו כאן, בשבועת העדות (שם א) לא נאמר "ונעלם", הרי זה בא לחייב בעניינה על השוגג כמזיד.

ועל מה ששנינו: שבועת הפקדון מביא על המזיד כשוגג, מבארים: מנלן [מנין לנו]? יליף [לומד הוא] בגזירה שווה "תחטא" "תחטא" משבועת העדות, שבשבועת העדות נאמר "נפש כי תחטא" (שם), וכן בשבועת הפקדון (שם כא).

ג שנינו במשנה: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, ובתוכם קתני [הוא שונה]: הבא על השפחה ביאות הרבה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא" (ויקרא יט, כב) — כפל הלשון "חטאתו אשר חטא" מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ומה שנאמר: "באיל האשם... ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" — מלמד על שני סוגי חטא, לעשות מזיד כשוגג.

ומקשים: והא קרא כי כתיב [והרי המקרא כאשר הוא כתוב] במזיד כתיב [הוא כתוב] שנאמר שם "בקורת תהיה", וכוונתו לעונש מלקות, והרי אין לוקים אלא על המזיד! אלא אימא [אמור] להיפך: לעשות שוגג כמזיד.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' חנינא טירנאה מר' יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת, שלא נודע לו בינתיים האיסור שבדבר, מהו? האם חייב על כל אחת ואחת קרבן, או אינו חייב אלא אחת? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: חייב על כל אחת ואחת.

שאל אותו ר' חנינא: מאי שנא [במה שונה] מקרה זה מחמש העלמות בשפחה אחת, שמביא רק קרבן אחד, כפי ששנינו במשנתנו? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אין שפחה אחת גופין מוחלקין, אלא גוף אחד הוא, ולכן נחשב זה לעבירה אחת לענין קרבן, ואילו חמש שפחות גופין מוחלקין הן.

שאל אותו ר' חנינא: ומנלן [ומנין לנו] דגבי [שאצל] שפחה יש משמעות לגופין מוחלקין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לאו אמרת גבי [האם אין אתה אומר אצל] עריות שהביטוי "ו אל אשה" (שם יח, יט) בא לחלק איסור וחיוב חטאת על כל אשה ואשה? גבי [אצל] שפחה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "אשר ישכב את אשה שכבת זרע