חמש אשמות תלויין על חמישה מקרים של ספק חטאת, כי מייתי חד מי מיפטר [כאשר הוא מביא אחד האם הוא נפטר] מלהביא את האחרים? והתניא [והרי שנויה ברייתא], זה הכלל: כל שחלוקין בחטאות, שצריך להביא חטאת על כל אכילה ואכילה כשנודע לו שחטא — חלוקין באשמות תלויים, כאשר יש ספק אם חטא!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] לטבילות מדמי להון [מדמים אותם] את חטאות היולדת או הזבה, ומעיקר הדין די שתאמר: על אחת מהן אני מביאה. ובחוששין לפשיעה קמיפלגי [חלוקים הם], רבי יוחנן בן נורי שלדעתו צריכה לומר: על האחרונה אני מביאה, סבר [סבור]: חיישינן [חוששים אנו] לפשיעה, שאם תאמר: על אחת מהן אני מביאה, ותיפטר, כשתלד בשנה הבאה תהא סבורה שאין צורך להביא קרבן על כל לידה, ותפשע ולא תביא. אבל כשמחייבים אותה לומר שהיא מביאה על האחרונה הרי זה מלמד שכולן הוצרכו לכפרה. ורבי עקיבא שלדעתו די שתאמר: על אחת מהן אני מביאה, סבר [סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים] לפשיעה.

א משנה ארבעה מחוסרי כפרה, שצריכים קרבן לגמר טהרתם, כדי להתירם לאכול מבשר הקדשים, וארבעה מביאין קרבן על הזדו‍ן כשוגג.

ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר גם הוא מחוסר כפרה, ואינו אוכל בקדשים למרות שמל וטבל לשם גירות, עד שיזרוק הכהן עליו (עבורו) את הדם של קרבנו על המזבח. נזיר מחוסר כפרה — ליינו ותגלחתו וטומאתו, שאסור לשתות יין ולהתגלח ולהיטמא למתים, עד שיביא קרבנותיו.

ב גמרא שנינו שארבעה מחוסרי כפרה הם: זב וזבה, יולדת ומצורע. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב וזבה דמני להון בתרין [שמונה אותם התנא בשנים] — משום שחלוקה טומאתו, שזב לא מטמא אם ראה זוב באונס, מחמת סיבה חיצונית, כגון חולי או אכילת מאכלים מסויימים, וזבה לא מטמאה ברצף של שלוש ראיות ביום אחד כפי שהיא נטמאת בימים, אם ראתה שלושה ימים רצופים. ומנין שזב אינו מיטמא באונס?

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (ויקרא טו, ב), ויש לדייק: "מבשרו", כלומר מחמת עצמו, ולא מחמת אונסו. וכן הזב מיטמא בראיות כבימים — כמו דתניא [ששנויה ברייתא]: תלה הכתוב את הזכר בראיות ואת הנקבה בימים. ולעומתו זבה מטמאה גם באונס, ולא מטמאה בראיות כבימים; והלוא

מצורע ומצורעת נמי [גם כן] חלוקה טומאתן, שמצורע טעון פריעה ופרימה, דכתיב [שנאמר]: "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע" (שם יג, מה), ואסור בתשמיש המטה, ואילו

מצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "איש צרוע הוא" (שם מד) אין לי אלא איש שחלים עליו דיני הצרעת, אשה מנין? כשהוא אומר מיד לאחר מכן שוב: "והצרוע אשר בו הנגע" (שם מה), ו"צרוע" הוא לשון סתמית — הרי כאן שנים, כלומר, לא רק איש אלא גם אשה.

אם כן מה תלמוד לומר מתחילה "איש", ולא אשה? נתקו (העביר אותו) הכתוב מענין של מעלה לענין של מטה, להמשך הכתוב: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע", לומר: איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. וכן מצורעת מותרת בתשמיש המטה, שנאמר: "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (שם יד, ח) ולא מחוץ לאהלה.

הלכך נמנינהו בתרין [אם כך נמנה אותם, מצורע ומצורעת, גם כן בשניים], כמו זב וזבה! ומשיבים: זב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, זב בראיות וזבה בימים, הזב במראה לובן (כעין שכבת זרע) והזבה בדם, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, האי והאי [זה וזה] שיעור הנגע שבהם כגריס של פול הוא.

ג שנינו במשנה, רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה וכו'. ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] מאי טעמא לא תני [מה טעם אינו שונה] גר? ומשיבים: כי קתני מדעם דמישרי למיכל [כאשר הוא שונה הרי זה דבר שמתיר לאכול] בקדשים, אבל גר כי קא מייתי [כאשר הוא מביא] קרבן הרי זה כדי לאכשורי נפשיה למיעל [להכשיר אותו לבוא] בקהל ישראל.

ושואלים: ונזיר מאי טעמא לא תני [מה טעם לא שנה] אותו התנא ברשימת מחוסרי הכפרה? ומשיבים: סוף סוף נזיר נמי כי מייתי [גם כן כאשר מביא] קרבן — לאישתרויי למישתי [להתירו לשתות] יין של חולין הוא, ולא כדי להתירו באכילת קדשים.

ושואלים: ורבי אליעזר בן יעקב, דקתני [שהוא שונה] נזיר מפני שקרבנו בא למישרי נפשיה [להתיר אותו] בשתיית יין, ניתני נמי [שישנה גם כן] נזיר טמא! ומשיבים: נזיר טהור קרבנו מתירו בדבר_מה, ולכן הוא נחשב מחוסר כפרה. אבל נזיר טמא כי קא מייתי [כאשר הוא מביא] קרבן, אין זה כדי להתירו בדבר, אלא למיחל עליה [להחיל עליו] נזירות בטהרה הוא בא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו, שני תורים או שני בני יונה, הביא פרידה (עוף) אחת שחרית — אוכל בקדשים לערב, ויכול להביא את האחרת לאחר זמן. כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה, כאן בגר — שתיהן עולות.

הביא חובתו מן הבהמה, בהמה אחת לעולה — יצא, וכן אם הביא עולה ושלמים — יצא, אבל אם הביא מנחה ושלמים — לא יצא. וטעם הדבר שיוצא בקרבן בהמה, שכן לא אמרו שיביא קן אלא להקל עליו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מנחה ושלמים שלא יצא — מפני דכתיב [שנאמר]: "וכי יגור אתכם גר וכו' ועשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה" (במדבר טו, יד), מה אתם כשנכנסתם לברית בהר סיני, הקרבתם עולה ושלמים, שנאמר: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד, ה) — אף גר יביא עולה ושלמים;

אם כן, אם הביא חובתו אחת מן הבהמה גם כן לא תיסגי עליה בגוויה [לא יהיה די בכך], דהכתיב [שהרי נאמר]: "כאשר תעשו כן יעשה", עולה ושלמים! אמר רב פפא, יש לומר: קל וחומר הוא, אם לקרבן מן העוף איתרבי [התרבה] הגר בכתוב, לעולת בהמה לא כל שכן?

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלמדנו מריבוי הכתוב, אפילו מנחה נמי [גם כן] יביא! ומשיבים, מיעט קרא [הכתוב], שנאמר "כן יעשה", ולא פחות.

ואומרים: ועוף היכא איתרבי [היכן נתרבה]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "כאשר תעשו כן יעשה", מה אתם נכנסתם לברית בעולה ושלמים — אף הוא הגר עולה ושלמים, שנאמר: "ככם כגר" (שם); מנין לרבות את העוף? תלמוד לומר: "אשה ריח ניחח לה'" (שם), איזה דבר שכולו לה'? הוי אומר עולת העוף.