בשל סופרים (מדברי חכמים) אומרים אנו: חזקה, שליח עושה שליחותו. ואילו רב ששת אמר: אחד זה של תורה ואחד זה של סופרים — חזקה, שליח עושה שליחותו.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: משקרב העומר, הותר החדש מיד שאסרה התורה לאכול מן התבואה החדשה של השנה עד שיקריבו את קרבן העומר למחרת היום הראשון של חג הפסח (ויקרא כ״ג:י״ד), ומיד משהוקרב, מותר לאכול מן התבואה החדשה.

והרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם הוקרב כבר העומר, מותרים לאכול את החדש מחצות היום ואילך, שעד שעה זו ודאי כבר הוקרב העומר. והא [והרי] איסור חדש דאורייתא [מן התורה] הוא, וקתני [ושנינו]: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך. לאו [האם לא] משום חזקה שליח עושה שליחותו? שהכהנים שבמקדש שליחי כלל ישראל הם, ומן הסתם עשו את השליחות המוטלת עליהם.

ושואלים: ורב נחמן הסובר כי בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, מה הוא אומר על ראיה זו? הריהו משיב: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש מה הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו, ודבר המסור בידי בית הדין ודאי ייעשה בזמנו, אבל אין הדין כן בשאר שליחים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] דברים אלה, בנוסח שונה קצת, אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] שכן קתני טעמא [שנינו שם את הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. ונדייק: בית דין הוא שלא מתעצלין בו — הא [הרי] שליח סתם מתעצל בו ואין לסמוך על שליח סתם!

ורב ששת אמר לך: לא כך יש לדייק אלא בית דין עד פלגיה דיומא [חצי היום] ודאי עשה שליחותו, ואילו שליח סתם אינו מזדרז כל כך, ואין אומרים שודאי עשה שליחותו אלא לכולי יומא [כל היום כולו] שהרי מצוות הקרבת העומר כל היום היא.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את דעתי זו] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האשה שיש עליה חובה להביא קרבן לידה או קרבן טהרה מזיבה (ויקרא פרקים יב, וטו) מביאה מעות ונותנת בשופר (בקופה המתאימה במקדש) וטובלת ואוכלת בקדשים לערב. מאי טעמא [מה הטעם] — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו] חזקה היא כי שליח עושה שליחותו וודאי כבר נקנו קינים במעותיה והוקרבו לשמה מבעוד יום.

ושואלים: ורב נחמן מה אומר הוא על כך? התם [שם] יש לומר כדברי רב שמעיה, שאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר, ואף כאן איננו סומכים כי אם על בית דין מיוחד לדבר, שעליו ראוי לסמוך ואין מכך ראיה על שליח סתם.

אמר רב ששת ראיה אחרת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו "צא ולקט לך תאנים מתאנתי" — אוכל מהן המלקט אכילת ארעי אף בלא לעשרן, וכאשר רוצה לאכול מהן בקביעות מעשרן ודאי, שמן הסתם לא עישר בעל התאנה את התאנים הללו, שהרי לא ידע כמה יטול מהם. ואם אמר לו בעל התאנה: מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי — אוכל מהן ארעי בלא מעשר, ומעשרן אחר כך דמאי, שמא עישר עליו כבר בעל העץ, כיון שהוא יודע כמה תאנים יקח מקבל המתנה, יודע כמה להפריש מעשר.

במה דברים אמורים — כשהיה בעל התאנה עם הארץ, אבל במקרה שהוא חבר (תלמיד חכם או אדם הנזהר בדיני מעשרות) — אוכל המלקט ואינו צריך לעשר אפילו דמאי, שודאי עישר עליהם ממקום אחר, אלו דברי רבי. ואילו אביו רבן שמעון בן גמליאל אומר היפוך הדברים: במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים המדקדקים בהלכה לתרום שלא מן המוקף (הסמוך), וכיון שאין התאנים שליקטו סמוכות לשאר התאנים ודאי לא עישר.

אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא הוא רבן שמעון בן גמליאל כי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו (יגרמו שייאכלו) לעמי הארץ טבלים.

ונדייק: עד כאן לא פליגי [לא שמענו שנחלקו] אלא דמר [שחכם זה, רבי] סבר נחשדו, ומר [וחכם זה] סבר: לא נחשדו. אבל כולי עלמא [הכל] סבורים: חזקה שליח עושה שליחותו שבעל הבית שהוא השליח לענין זה שמוטל עליו לדאוג לכך שלא יאכל אף אחד מטעמו פרי שאיננו מעושר ודאי מעשר.

ורב נחמן אומר על כך, כי התם [שם] יש להבין כדברי רב חנינא חוזאה, שאמר רב חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן (מעושר) מתחת ידו. ואם כן לא מכח חזקת שליחות אנו סומכים אלא מכוחה של חזקה אחרת — חזקת חבר.

א הברייתא האחרונה מעוררת כמה תמיהות, ומעתה לאחר שנסתיים הדיון בנושא המרכזי, בענין חזקת שליחות, דנים בברייתא לגופה. אמר מר [החכם]: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים וכו' במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי.

ותוהים: האי [אותו] עם הארץ שאמרנו שאמר לחבירו, דקאמר ליה למאן [שאמר לו למי]? אילימא דקאמר [אם תאמר שאמר] לעם הארץ חבריה [חבירו] כיצד יובן ההמשך מעשרן דמאי; מי ציית [האם מציית] עם הארץ לאזהרת חכמים לחשוד בחבירו עם הארץ ואכן יעשרם? אלא ודאי מדובר כאן בעם הארץ דקאמר ליה [שאמר לו] לחבר ללקוט והחבר ודאי יעשרן. אימא סיפא [אמור את סופה של ההלכה] נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין. ואולם אם כן עמי הארץ מאי בעי התם [מה שייך שם]? הלא לדברינו המצב הוא הפוך שאוכל הפירות הוא חבר, ובעל התאנה הוא עם הארץ!

אמר רבינא: רישא [ההתחלה] מדובר בה בעם הארץ שאמר לחבר, ואילו סיפא [בסוף] בדין השני, מדובר בחבר שאמר לעם הארץ, וחבר אחר שומעו מה שאמר, ובעצם דנים לא במקבל התאנים אלא באותו חבר, אם מציעים לו לאכול מאותן תאנים. ורבי