סבר: אותו חבר ששמע אוכל מיד מאותה כלכלה ואינו צריך לעשר, שודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה [מעשר אותו חבר ראשון שנתן רשות לעם הארץ ללקוט עליו על זה שלקח], שהרי אינו חשוד להכשילו באכילת טבלים. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואמר ליה [לו] רבי: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו עמי הארץ טבלים.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומשיבים: רבי סבר: ניחא ליה [נוח לו] לחבר דלעביד [שיעשה] הוא איסורא קלילא [איסור קל] ולא ליעבד [ולא יעשה] עם הארץ איסורא רבה [איסור גדול] על ידו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה [נוח לו] לחבר דליעבד [שיעשה] עם הארץ איסורא רבה [איסור גדול], ואיהו [והוא] אפילו איסורא קלילא לא ליעבד [איסור קטן לא יעשה].

א משנה נתנו לעירוב באילן, אם הניחו גבוה למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע — אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב. ואם נתנו לעירוב בבור, אפילו היה הבור עמוק מאה אמה — עירובו עירוב.

ב גמרא יתיב [ישב] ר' חייא בר אבא ואתו ישבו ר' אסי ורבא בר נתן, ויתיב [וישב] רב נחמן גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: האי [זה] האילן הנזכר במשנתנו, יש לברר: דקאי היכא [שעומד הוא היכן]? אילימא דקאי [אם תאמר שעומד] ברשות היחיד, אם כן מה לי למעלה מעשרה טפחים ומה לי למטה מעשרה טפחים? הלא רשות היחיד עולה עד לרקיע ובתוך רשות היחיד אין הבדל בין למטה ובין למעלה מעשרה טפחים.

ואלא תאמר דקאי [שעומד] האילן ברשות הרבים, ואז יש לשאול: אותו אדם שהוא מתכוון לשבות היכא [היכן באיזה מקום]? אילימא [אם תאמר] שנתכוון לשבות למעלה באילן, שנתכוון שיהא מקום שביתתו שם, הרי הוא ועירובו במקום אחד הוא, ואפילו היה העירוב למעלה מעשרה טפחים ומצוי ברשות היחיד — הריהו עירוב. אלא תאמר שנתכוון לשבות למטה וצריך ליטול את עירובו מן האילן — ואולם במקרה זה והא קא [והרי הוא] משתמש באילן, ואסור להשתמש באילן בשבת, ומדוע יהא עירובו עירוב אפילו כשהניחו למטה מעשרה טפחים, הרי אינו יכול לעלות עליו כדי ליטול את העירוב!

ומתרצים: לעולם נקבל את ההנחה האחרונה דקאי [שעומד] האילן ברשות הרבים, ונתכוון לשבות למטה, ברשות הרבים. ולענין איסור השימוש באילן הרי משנה זו כשיטת רבי היא, שאמר: כל דבר שהוא אסור רק משום שבות (איסור שבת משום גזירת חכמים) לא גזרו עליו בין השמשות, וכיון ששימוש באילן אסור רק משום שבות, ובשעת בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב מותר היה לו להשתמש באילן וליטול את העירוב מעל גביו, נחשב הדבר כאילו מותר היה לכל השבת ועירובו עירוב אם היה זה למטה מעשרה טפחים. אבל למעלה מעשרה שיש בכך איסור הוצאה מן התורה — אין עירובו עירוב.

אמר להו [להם] רב נחמן: ישר [יפה], וכן אמר שמואל בנושא זה. אמרו ליה [לו]: האם פתריתו [פתרתם] בה אתם, חכמי בבל, כולי האי [כל זאת, כל כך הרבה]? ושואלים: מה הם מתפעלים, הרי אינהו נמי הכי קא פתרי [הם גם כן כך פתרו] בה בהלכה זו? אלא הכי אמרו ליה: קבעיתו ליה בגמרא [כך אמרו לו! האם קבעתם אותו הסבר בתוך לימודכם הרגיל]? אמר להו [להם]: אין [כן], ואכן איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש כך, אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא [כאן] באילן העומד ברשות הרבים עסקינן [עוסקים אנו], שהיה אותו אילן גבוה עשרה ורחב ארבעה, שיש בו שיעור רשות היחיד, ונתכוון לשבות למטה, והמשנה כשיטת רבי היא, שאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

ג אמר רבא והוסיף דברים בנושאים אלה: לא שנו הלכה זו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר (שבעים אמה ושיריים הסמוכים לעיר), אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר — אפילו היה העירוב מונח למעלה מעשרה הרי זה עירוב, דמתא כמאן דמליא דמיא [שהעיר כמי שהיא ממולאה עד למעלה נחשבת] וכל מה שמצוי בעיר או בעיבורה הריהו כרשות אחת בכל גובה שהוא. והמניח עירובו בגובה האילן, אף על פי שעומד ברשות הרבים (עיבורה של עיר), נחשב הדבר כאילו גם הוא כמו העירוב עצמו, עומד בגובה האילן שהוא רשות היחיד, שהרי שם רצה לקנות שביתתו, ומועיל לו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שאנו דנים כאן על פי הערכות כאלה, ומחשיבים על פי מה שנראה, הרי גם אם נתנו חוץ לעיבורה של עיר נמי [גם כן] לא יהא הבדל בין למטה מעשרה ולמעלה מעשרה, שהרי כיון שאמר רבא עצמו: הנותן עירובו — יש לו באותו מקום ארבע אמות כרשות היחיד, אם כן גם כאן הויא לה [הרי זו] רשות היחיד — ורשות היחיד עולה עד לרקיע! וכיון שהאילן מצוי בתוך רשות זו, הרי כל מקום באילן הוא חלק מרשות היחיד ללא הבדל גובה.

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: הכא [כאן] באילן הנוטה חוץ לארבע אמות מעיקרו והניח את העירוב בנופו, מחוץ לארבע אמות עסקינן [עוסקים אנו]