מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר אף על פי שהוא מקום טמא, ואף שאינו יכול להיכנס לאוכלה. ושואלים: והיכי אזיל [כיצד הולך] הוא לשם? — בשידה תיבה ומגדל שחוצצים בינו ובין הטומאה.

והא [והרי] כיון דאחתא איטמיא [שהניחה שם במקום הקבר נטמאה] לה אותה תרומה, ותרומה טמאה אינה ראויה לאכילה לשום אדם! ועונים: בשלא הוכשרה עדיין תרומה זו לקבלת טומאה משום שעוד לא באו עליה מים, ופרי שעדיין לא באו עליו מים — אינו מקבל טומאה. או שנילושה הפת במי פירות, ומי פירות אינם מכשירים לקבל טומאה.

ושואלים: והיכי מייתי לה [וכיצד מביא הוא אותה] ממקום הקבר כדי לאוכלה? ומתרצים: בפשוטי כלי עץ כלי עץ שאין בהם בית קיבול שלא מקבלי [מקבלים] טומאה.

ומקשים: והא קא מאהיל [והרי הוא הכלי מאהיל] על המת, וגזרו חכמים טומאה על נושא כלי הרחב טפח שמאהיל על המת או הקבר?! ומשיבים: דמייתי לה אחוריה [שמביא אותו על חודו של הכלי] באופן שאינו מאהיל אלא פחות מרוחב טפח, ואז אין כאן טומאת אוהל.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש דרך לעשות את הדבר באופן שהתרומה תישאר טהורה והכהן יוכל להכנס, מאי טעמא [מה הטעם] של חכמים החולקים על ר' יהודה וסוברים שאין מערבים לכהן במקום הקבר? ועונים: קסברי [סוברים הם] אסור לקנות בית באיסורי הנאה שכן קבר אסור בהנאה, ועל ידי העירוב הריהו קונה שביתה, כאילו עשה לו בית בדבר שיש בו איסור הנאה.

ותוהים, אם כן מכלל הדברים נאמר שר' יהודה סבר: מותר לקנות שביתה באיסורי הנאה? ומשיבים: לא, אלא, קסבר [סובר הוא] ר' יהודה מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו. כלומר, עצם קיומה של מצוה אינו קרוי כשלעצמו הנאה, ולכן קניית העירוב — שהיא מצוה — (לפי שאין מערבים אלא למצוה) אף אם משתמש לצורך זה במקום שיש בו איסור הנאה אינה נחשבת כלל הנאה.

ושואלים: אלא הא [כלל זה] שאמר רבא: מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר הלכתו זו] כלומר: אין זו דעת הכל?! ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רבא: אי סבירא להו [אם היו סבורים] שאין מערבין אלא לצורך דבר מצוה — דכולי עלמא [לדעת הכל] מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו ולא היו חולקים בדבר. אלא שמחלוקת ר' יהודה וחכמים בצד אחר של השאלה היא, הכא בהא קמיפלגי [כאן בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומשום כך מותר לו להשתמש בבית הקברות, שהרי מצוות אין בהן הנאה, ואילו מר סבר [וחכם זה, חכמים, סבורים] כי מערבין אפילו לדבר הרשות, שבניגוד למצוות יש לאדם הנאה מהם, ואם כן אין לערב בבית הקברות, שהוא איסור הנאה.

ושואלים: אלא הא [דבר זה] שאמר רב יוסף ככלל: אין מערבין אלא לדבר מצוה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר את שמועתו זו]?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב יוסף: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין מערבין אלא לדבר מצוה, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] מצו‍ת לאו ליהנות ניתנו, ובהא קמיפלגי [ובדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: כיון דקנה ליה [שהקנה לו] עירוב בין השמשות, שוב לא ניחא ליה דמינטרא [איכפת לו שיישמר] העירוב לאחר מכן, שהרי עיקר מטרתו הושגה, ואינו חפץ במאכל שבעירוב, ולכן גם אין לו הנאה במה שמונח אחר כך על גבי הקבר. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים]: ניחא ליה דמינטרא, דאי איצטריך אכיל ליה [נוח לו שיישמר העירוב, שאם יצטרך לו למחר, יאכל אותו]. ולשיטת חכמים נמצא שהוא משתמש בקבר גם לצורך שמירת סעודתו למחר, ובשל כך אסרו חכמים לערב בבית הקברות.

א משנה מערבין בדמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ, ולא ברור אם הופרש ממנה מעשר), וכן במעשר ראשון שנטלה תרומתו, שהפרישו ממנו לכהנים את המעשר מן המעשר, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים מערבים בחלה.

אבל הכל אינם מערבים לא בטבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הראויה לכהנים, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב גמרא ושואלים: כיצד מערבים בדמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו]! שהרי הוא אסור באכילתו. וכיצד יערב בו? ומשיבים: מיגו דאי בעי, מפקר להו לניכסיה והוי עני, וחזו ליה [מתוך שאם ירצה, יפקיר את נכסיו ויהיה עני, ויהא ראוי לו], שכן עני מותר באכילת דמאי — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, אף כשאינו מפקירם, ראוי לו] לערב בו, אף שאינו יכול לאכלו. והראיה שלעני מותר לאכול דמאי — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי