שר' עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו כו'.

ומתחילה שואלים לעיקרה של השיטה: הלא ר' עקיבא היינו [זהו] תנא קמא שהרי אף הוא מסכים שאין הבדל במחלוקת בית שמאי ובית הלל מה רוחב המבוי. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] הקשור בהלכה שאמר רב אחלי, ואיתימא [ואם תאמר שאמר זאת] רב יחיאל, במבוי הצר מארבעה טפחים, שאחד מהם אומר שאינו צריך תיקון כלשהו. ולא מסיימי [ואינם מוגדרים] כלומר, לא ברור לנו מי הוא החכם המקבל שיטת רב אחלי ומי הוא הדוחה אותה אבל זו היא הנקודה שבה נבדלת שיטת ר' עקיבא מדברי התנא קמא.

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' עקיבא: לא אמר ר' ישמעאל דבר זה, שאין נראה שחכם כר' ישמעאל יטעה בכך, אלא אותו תלמיד אמר דבר זה מדעתו, והלכה כאותו תלמיד.

על כך מקשים: הא גופה קשיא [זו עצמה קשה]: אמרת "לא אמר ר' ישמעאל דבר זה" — אלמא לית הלכתא כוותיה [מכאן שאין הלכה כמותו] והדר אמרת [וחזרת ואמרת]: "הלכה כאותו תלמיד"!

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמרה ר' עקיבא אלא לחדד בה התלמידים שרצה לעודד את תלמידיו שאף הם יחדשו דברי הלכה. ולכן שבח אותו תלמיד בפניהם, ולא נתכוון לפסוק כמותו.

ורב נחמן בר יצחק אמר הסבר אחר לסתירה זו: נראין איתמר [נאמר], שאמנם לא אמר ר' ישמעאל כך, אבל נראים דברי התלמיד.

אמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאתה מוצא "משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא" — אינו אלא ר' מאיר שהוא התלמיד ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: כשהייתי אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום (גפרת נחושת) לתוך הדיו שבה כתבתי ספרי קודש, ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל (לפני) ר' עקיבא אסרה עלי.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והרי אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר: כשהייתי לומד אצל ר' עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני הכותב ספרי קודש. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא וזהירות נחוצה בה שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת שלא במקום — נמצאת מחריב את כל העולם כולו שייתור או חיסור אות עלול לעתים לשנות או להפוך את משמעות הענין לדברים שמשמעותם חורבן.

אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו ואיני חושש. אמר לי: וכי מטילים קנקנתום לתוך דיו? והלא אמרה תורה בדין הסוטה: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה, כג), ומשמעו "כתב" שיכול להמחות.

ומתחילה שואלים: מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה [מה אמר לו ומה השיב לו], שהרי לכאורה נראה שתשובת ר' מאיר בענין קנקנתום אינה עונה להערתו של ר' ישמעאל בענין חסירות ויתירות.

ומסבירים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], לא מבעיא [איני צריך לאמר] בחסירות וביתרות דלא טעינא, דבקי אנא [שאיני טועה, שבקי אני], אלא אפילו מיחש [לחשוש] לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת, ומחיק ליה, ומשוי ליה [גם כן, שמא יבוא וישב על תגו של דל"ת וימחוק אותו ויעשה אותו] רי"ש, ותשתנה המשמעות — איני חושש לכך. כי דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו ומשום כך אין הדיו נמחקת.

ומכל מקום קשיא [קשה] שימוש על שימוש, קשיא [קשה] אסרה על אסרה. שבמקור אחד נאמר ששימש תחילה את ר' עקיבא, ובמקור אחר נאמר ששימש תחילה את ר' ישמעאל. וכן שממקור אחד נראה שר' עקיבא הוא שאסר עליו שימוש בקנקנתום, ובמקור אחר נראה שר' ישמעאל הוא שאסר.

ומעירים: בשלמא [נניח] משימוש על שימוש לא קשיא [לא קשה], שאפשר להסביר זאת כך: מעיקרא אתא לקמיה [מתחילה בא ר' מאיר לפני] ר' עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה [ומכיון שלא היה יכול לעמוד על שיטתו] — אתא לקמיה [בא לפני] ר' ישמעאל, וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה [ולמד מסורת, וחזר ובא לפני] ר' עקיבא, וסבר סברא [וסבר סברות]. שלאחר שלמד עיקרי שיטת הלימוד אצל ר' ישמעאל יכול היה כבר להבין את דבריו.

אלא אסרה על אסרה ממה שנאמר במקור אחד שאסר ר' עקיבא ובמקום אחר שר' ישמעאל הוא שאסר קשיא [קשה]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה], ולא נמצאה תשובה.

ב תניא [שנויה בברייתא] ר' יהודה אומר, ר' מאיר היה אומר: לכל לצורך כתיבת כל ספרי קודש מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מלכתיבת פרשת סוטה, כי פרשת סוטה צריכה להיות ראויה להימחק לצורך הסוטה. ור' יעקב אומר משמו: חוץ מלכתיבת פרשת סוטה שבמקדש העשויה לצורך הסוטה להימחק.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, לאמר: מה שורש המחלוקת ביניהם]? ומשיבים: אמר רב ירמיה: למחוק לה מן התורה איכא בינייהו [יש ביניהם] כלומר, שנחלקו אם אפשר למחוק לצורך הסוטה מפרשתה הכתובה בתורה. או שיש לכתוב פרשה זו במיוחד לצורך הסוטה.

והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה נחלקו כתנאים אחרים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מגילתה של סוטה זו שנכתבה עבורה ולא נמחקה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. ואילו ר' אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. וכמו כן בספר תורה שהרי אינו נכתב לשם סוטה.

אמר רב פפא: דילמא [שמא] לא היא, ואין הדברים זהים. כי עד כאן לא קאמר תנא קמא התם [לא אמר התנא הראשון שם] שאין מגילתה כשירה — אלא כיון דאינתיק לשום [שנותקה ויועדה לשמה של] רחל, תו לא הדרא מינתקא לשום [שוב אינה חוזרת ומנותקת, ומיועדת לשמה של אחרת] לאה, אבל גבי [אצל] תורה דסתמא מיכתבא, הכי נמי דמחקינן [שכתובה סתם, כך גם כן שאנו מוחקים] ואין אנו אומרים שאין מוחקים כיון שנכתבה שלא לשמה.

ועוד אמר רב נחמן בר יצחק ליישב את הדברים בדרך אחרת: דילמא [שמא] לא היא, שיש הבדל אחר בין המקרים, והוא: עד כאן לא קאמר [אמר] ר' אחי בר יאשיה שם שאפשר להשתמש במגילתה של סוטה אחרת — אלא דאיכתיב מיהת [שנכתב בכל אופן] לשום סוטה בעולם, שהרי נועדה המגילה עבור סוטה כלשהי, אבל גבי [אצל] תורה, שלהתלמד כתיבא [כתובה] — הכי נמי דלא מחקינן [כך גם כן נאמר שאיננו מוחקים]

ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אין הוא סבור] לר' אחי בר יאשיה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כתב גט לגרש את אשתו