איפכא מאי [ההיפך מהו]? כלומר, האם מועילה צורת הפתח להתיר אף מבוי גבוה מעשרים אמה?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע תשובה] דתניא [שכן שנינו] בברייתא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה — ימעט גובהו, ואם יש לו צורת הפתח — אינו צריך למעט.

ושואלים: אמלתרא ברחבו מאי [מה], האם מועילה היא? ורוצים לפתור את הבעיה, תא שמע [בוא ושמע] תשובה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה — ימעט, והרחב מעשר — ימעט, ואם יש לו צורת הפתח — אינו צריך למעט, ואם יש לו אמלתרא — אינו צריך למעט.

מאי לאו אסיפא [האם לא על הסוף] כלומר, מה שנאמר בדבר אמלתרא מתייחס לענין מבוי הרחב מעשר. והרי ראיה שאמלתרא מועילה לתיקון רוחב המבוי ודוחים: לא, ארישא [על ראש הברייתא] שאמלתרא מועילה למבוי הגבוה מעשרים, אבל על הרחב מעשר לא שמענו.

באותו ענין מתני ליה [היה משנן לו מלמדו] רב יהודה לחייא בר רב קמיה [לפני] רב: פתח הרחב מעשרה שעשה לו צורת הפתח אינו צריך למעט. אמר ליה [לו]: אתנייה [השנה לו]: צריך למעט וזו היא הגירסה בהלכה.

אמר רב יוסף: מדברי רבינו, רב, שאמר שאף בצורת הפתח צריך למעט, נלמד: חצר שרובה כלומר רוב מחיצותיה פתחים וחלונות — אינה ניתרת בצורת הפתח. שאף שיש לפתחים שבה צורת פתח, אין היא מועילה להחשיב מקום שרובו פרוץ כאילו היה סגור.

מאי טעמא [מה טעם] — הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי, וכן גם פרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר. מה (כשם) שיותר מעשר אמות האוסר במבוי — אינו ניתר בצורת הפתח לדעת רב; אף פרוץ מרובה על העומד, האוסר בחצר — אינו ניתר בצורת הפתח.

את ההוכחה הזו מפריכים בטענה שאין מקום להשוואה, כי, מה ליותר מעשר האוסר במבוי — שכן פירצה בגודל כזה לא התרת בו אף אצל פסי ביראות לשיטת ר' מאיר (להלן עירובין יז, ב), תאמר בפרוץ מרובה על העומד שאף שהוא אוסר בחצר אינו חמור כל כך, שכן התרת אצל פסי ביראות לדברי הכל בפרוץ מרובה על העומד, ואם כן אין להשוות יותר מעשר לפרוץ מרובה.

ומציעים: לימא [האם לומר] שמסייע ליה [לו] לשיטה זו שצורת הפתח אינה מועילה בפרוץ מרובה על העומד ממה ששנינו: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ומתחילה תוהים על לשון הברייתא: ש'רובן' סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי אם רובן פתחים וחלונות — ממילא אין העומד מרובה על הפרוץ! אלא אימא [אמור, תקן]: שריבה בהם פתחים וחלונות, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. נמצא שפרוץ מרובה על העומד אינו ניתר אף על ידי צורת הפתח.

אמר רב כהנא: אין זו ראיה גמורה, כי תניא ההיא [כאשר שנינו זאת] — בפיתחי שימאי [בפתחים בלתי מתוקנים שאין בהם צורת פתח].

ושואלים: מאי פתחי שימאי [מה הם פתחים בלתי מתוקנים אלה]? פליגי [נחלקו] בה רב רחומי ורב יוסף; חד [אחד] אמר: דלית להו שקפי [שאין להם מזוזות], וחד [ואחד] אמר דלית להו [שאין להם] תיקרה מעל הפתח.

א ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר לה להא [להלכה זו] של רב שצורת הפתח אינה מתירה ברחב יותר מעשר אמות. שאמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבעה קונדיסין (מוטות) בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהן ונוצרו איפוא ארבע צורות פתח, ורצה אותו אדם שייחשב המקום הזה כמקום סגור וגדור, ויהא מותר לו לנטוע כרם בסמוך להם ולא יעבור משום כלאי הכרם. ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאים,

ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים — כך התירו לו לענין שבת שמקום המוקף מחיצה מעין זו נחשב כסגור, ומותר בטלטול. ר' יוחנן אמר: לכלאים — התירו לו, לענין שבת — לא התירו לו.

ובאים מעתה לברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שהניח את הזמורות על גבי הקונדסים מן הצד, ולא על ראשיהם, ויש לפקפק בצורת פתח זו, והאמר [והרי כבר אמר] רב חסדא לענין שבת: צורת הפתח שעשאה מן הצד — לא עשה ולא כלום.

אלא ודאי שם את הזמורות על גבן של הכלונסאות. ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] אילימא [אם תאמר] בעשר אמות מרחק בין מוט למוט — בהא לימא [בזו יאמר] ר' יוחנן בשבת לא?! והלא הכל מודים שמועילה צורת הפתח בפתח הרחב עשר אמות.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן — ביתר מעשר, והרי זה כשיטת רב שביותר מעשר אין צורת הפתח מועילה.

ודוחים: אין זו הוכחה גמורה. לא, לעולם תאמר שהיה זה בעשר אמות ואת הזמורות הוא שם מן הצד, ומה שאמרנו בשם רב חסדא שצורת הפתח מן הצד ודאי אינה ראויה, אינו מוסכם על הכל. ובשיטת רב חסדא קא מיפלגי [נחלקו], שלדעת ריש לקיש אף צורת הפתח מן הצד מועילה, ור' יוחנן סבור כרב חסדא שאינה מועילה.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש, שכן אמר ריש לקיש משום ר' יהודה בר' חנינא: