פיאה כלומר גידור הכרם על ידי זמורות הקלועות ומונחות על כלונסאות מותרת, ונחשבת כמחיצה לענין כלאים, אבל לא לענין שבת. ור' יוחנן אמר: כמחיצות לשבת — שלא, שאין פאה זו מתרת בהן, כך מחיצות לכלאים — שלא. ונמצא שאין דבריהם כאן מתאימים לדבריהם האחרים באותו נושא,

ואומרים: בשלמא [נניח] משיטת ריש לקיש על שיטת ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה] כי אפשר לתרץ: הא [זו] שאמר שמועילה אף בשבת — דידיה [דעתו שלו], הא [זו] שמועילה רק לכלאים — דרביה [דעתו של רבו], ר' יהודה בר' חנינא. אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]!

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה]: התם [שם] כשהתיר גם בשבת וגם בכלאים, היה זה כשהיו הזמורות — על גבן של הקנים. הכא [כאן] — מן הצד, וכשהוא מן הצד אינו מתיר אותו בכלאים, שפיר [יפה] ואפשר ליישב כך את הסתירה. אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד, מאי איכא למימר? [אומר אתה זה וזה מן הצד, מה יש לומר]?

ומשיבים: לעולם, אידי ואידי [זה וזה] מן הצד. וכך יש להסביר: התם [שם] שהתיר — בשה יו הכלונסאות רחוקים זה מזה עשר אמות בלבד, הכא [כאן] שאסר — ביותר מעשר אמות.

ומנא תימרא דשני לן [ומניין תאמר — ששונה לנו להלכה] בין עשר ליותר מעשר — שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי היה ר' יהושע בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן לאורכו. ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן בשטח שבין הזמורות מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור.

ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] על גבן יותר מעשר אסור — והתניא [והרי שנינו בברייתא] לענין כלאים: היו שם קנין הדוקרנין (קנים העשויים כדקר הנעוץ באדמה), ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר — מותר! שלענין כלאים צורת הפתח העשויה כראוי ודאי שהיא מועילה.

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שעשאה מן הצד, וקאמר ליה [ואמר לו] שבמקרה זה בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כפי שמיושבים הדברים שהועלו הן לגבי עיקר ההלכה, והן לגבי הבנת דברי ר' יוחנן.

א גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו מקודם אמר רב חסדא כמה הלכות בצורת הפתח: צורת הפתח שעשאה מן הצד, ולא שם קנה עליון מעל לקנים האחרים — לא עשה ולא כלום.

ועוד אמר רב חסדא: צורת הפתח שאמרו — צריכה שתהא בריאה (חזקה) כדי שאפשר יהיה להעמיד בה דלת ואף על פי כן דלת זו אינה חייבת להיות דלת רגילה, אלא אפילו מחזיקה צורת הפתח דלת של קש די בכך.

אמר ריש לקיש משום ר' ינאי: צורת הפתח צריכה היכר ציר. ושאלו: מאי [מהו] היכר ציר? אמר רב אויא: אבקתא (חורים שציר הדלת מונח בהם) כדי שתהא ראויה לדלת.

מסופר: אשכחינהו [מצא אותם] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לתלמידי דרב אשי, אמר להו [להם]: אמר מר [חכם רב אשי] מידי [דבר] בצורת הפתח? אמרו ליה [לו]: לא אמר ולא כלום, ומשמע שהוא סבור שאין צורך בהיכר זה.

ב תנא [שנינו]: צורת הפתח שאמרו עיקרה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אולם שאלו: האם צריכין הקנים התחתונים ליגע בקנה העליון? או אין צריכין ליגע? רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע. ורב ששת אמר: צריכין ליגע.

מסופר: אזל [הלך] רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה [ועשה מעשה בבית ראש הגולה כשיטתו] שהכשיר בצורת הפתח שאין הקנה העליון צמוד לקנים התחתונים. אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו] רב גדא: זיל [לך], שלוף הוצא את הקנים ושדינהו [זרוק אותם]. אזל [הלך], שלף את הקנים, ושדינהו [זרק אותם]. אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו בני בית ראש הגולה], חבשוהו (אסרוהו) על שקלקל את היתר העירובין שלהם. אזל [הלך] רב ששת, קם אבבא [עמד על פתח ראש הגולה], אמר ליה [לו]: גדא, פוק תא [צא ובוא]! והניחוהו אנשי ראש הגולה. נפק ואתא [יצא ובא].

מסופר: אשכחיה [מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה [לו]: תני מר מידי [האם שנה אדוני דבר] בהלכות צורת הפתח? אמר ליה [לו]: אין [כן], תנינא [שנינו] שנחלקו חכמים בדומה לזה בדין כיפה, כלומר שער שתקרתו עשויה בעיגול ככיפה. ר' מאיר מחייב שער זה במזוזה, וחכמים פוטרין. ושוין, שאם יש ברגליה (בחלקים הניצבים של כיפה זו לפני העיגול) עשרה טפחים שהיא חייבת.

אמר אביי לפרש מחלוקתם: הכל מודים אם גבוהה כל כיפה זו עשרה טפחים ואין ברגליה בצדה הזקוף שלשה טפחים, אי נמי [או גם כן]: אם יש ברגליה שלשה טפחים, אבל אין גבוהה עשרה טפחים — ולא כלום, אינה צריכה מזוזה כלל, שפתח הפחות מעשרה בצורה זו, ודאי אינו חייב במזוזה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה שיש ברגליה שלשה טפחים וגבוהה עשרה טפחים, אבל בחלקה הקעור של הקשת אין רחבה ארבעה טפחים, ויש בה בכיפה חלק בנוי גדול למדי עד שאפשר למצוא מקום לחוק להשלימה לארבעה, שיהא בחלל הכיפה רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה.

ובכך נחלקו; ר' מאיר סבר: חוקקין להשלים כלומר חושבים כאילו נעשתה כבר חקיקה זו, והושלם הפתח לצורתו הראויה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים:] אין חוקקין להשלים, וכיון שכעת אין ברוחב הכיפה ארבעה טפחים, אין לקבוע בו מזוזה. ולעניננו למדים אנו שלכל השיטות אין צורך שיגע המשקוף במזוזות הפתח, שהרי אם היו הרגלים גבוהות עשרה טפחים ויש ברוחבה ארבעה טפחים, דינה כמשקוף, אף על פי שאין קצה הכיפה נוגע ברגליה. ואפשר ללמוד מכאן שאף לגבי צורת הפתח אין הקנה העליון צריך לנגוע בקנים התחתונים, ושלא כשיטת רב ששת.

אמר ליה [לו] רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת להו [אם תמצא אותם] — לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה [אל תאמר להם לבית ראש הגולה דבר מברייתא זו של כיפה] שמוכיחה שלא כדברי רב ששת, וימצאו חיזוק לטענתם עליו.

ג משנה נחלקו חכמים מחלוקת עקרונית בדין הכשר מבוי, לאמור: כיצד מכשירים את המבוי שיהא ראוי לטלטל בו. בית שמאי אומרים: יש צורך גם בלחי בצידו וגם בקורה מעליו. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: לחיין, כלומר אינו כשר אלא בשני לחיין, אחד מכל צד.

משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות ברוחבו מארבע אמות, שלדעת כולם הוא ניתר או בלחי או בקורה. על מה נחלקו — על מבוי הרחב מארבע אמות ועד עשר, שבית שמאי אומרים: אינו ניתר אלא בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או בלחי או בקורה. אמר לו ר' עקיבא: לא כן הוא, אלא על זה ועל זה נחלקו.

ד גמרא ומבררים: כמאן [כמי היא משנה זו]? לא כשיטת חנניה ולא כשיטת תנא קמא. שנחלקו חנניה וחכמים (לעיל עירובין דף ו, א) במבוי מפולש אם כדי להתירו די בצורת הפתח מצד אחד ובלחי וקורה מהצד האחר, או שצריך דלתות ממש לפחות בצד אחד. על כל פנים, לחי וקורה בלבד לדעת כולם, אינם מועילים. וכיון שאנו מבינים לפי שעה כי המחלוקת במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל היתה בכל מבוי בין סתום בין מפולש הרי שכאן מצויה שיטה שונה לגמרי.

אמר ר' יהודה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] שלא בכל מבוי דנו אלא הכשר מבוי סתום כיצד? בית שמאי אומרים: בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה ומעתה באים לדון ביסודן העקרוני של השיטות.

בית שמאי אומרים: לחי וקורה, למימרא דקא סברי [האם לומר שסברו] בית שמאי: ארבע מחיצות דאורייתא [מן התורה], כלומר אין מקום נעשה רשות היחיד, אלא אם כן היו לו ארבע מחיצות מסביב, שהרי הלחי נחשב כמחיצה. ואם אינם מתירים מבוי בלא לחי, נמצא שהם סבורים שיש צורך לרשות היחיד בארבע מחיצות.

ודוחים: לא אין זו הוכחה. מדין תורה, כגון לענין לזרוק מרשות הרבים לתוכה מחצר בת שלש מחיצות הוא דמחייב [שמתחייב]. ואולם להתיר לטלטל גזרו איסור מדברי סופרים עד דאיכא [שיש] ארבע מחיצות.

אף רוצים להסיק מדברי בית הלל האומרים או בלחי או בקורה לימא קא סברי [האם לומר שסברו] בית הלל: שלש מחיצות לפחות דאורייתא [מן התורה הן] שבפחות מכאן אין זו רשות לעצמה?

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שמא לזרוק — משתים הוא דמחייב [שנתחייב] מן התורה, ואולם להתיר לטלטל — עד דאיכא [שיש] שלש מחיצות. וקורה או לחי לא לשם מחיצה נעשו אלא להיכר, שלא יבוא לטלטל מחוץ למבוי.

ה עוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לחיין. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] האם ר' אליעזר לחיין וקורה קאמר [אמר, התכוון], וכשאמר לחיים, בא להוסיף על דברי בית שמאי שלא די בקורה אחת ובלחי אחד אלא בקורה ושני לחיים. או דילמא [שמא] לחיין אפילו בלא קורה קאמר [אמר, התכוון]?

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המסופר בתוספתא: מעשה בר' אליעזר שהלך אצל ר' יוסי בן פרידא תלמידו