משוכה או תלויה, אם היתה פחות משלשה טפחים מן הכתלים — אין צריך להביא קורה אחרת, שהיא נחשבת כצמודה להם מדין לבוד. שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל הסבור בכל מקום כי דין לבוד הוא עד ארבעה טפחים, אומר: פחות מארבעה — אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת.

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] מה שאמרו — קורה משוכה כוונתו שהיתה רחוקה מכתלי המבוי ומונחת מבחוץ, ותלויה משמעה שהיתה הקורה מרוחקת מן הכתלים ומבפנים!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] מבפנים. אלא: קורה משוכה משמעה: שהיתה מרוחקת מרוח אחת מן הכותל. וקורה תלויה — שלא היתה כלל על כתלי המבוי ומרוחקת מהם משתי רוחות.

כי מהו דתימא [שתאמר]: מרוח (מצד) אחת — אמרינן [אומרים אנו] לבוד, וכאילו מושכים את הקורה אל הכותל, אולם משתי רוחות — לא אמרינן [אין אנו אומרים] לבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הבדל בדבר זה.

רב אשי אמר: כאן מדובר בקורה משוכה והיא תלויה, והיכי דמי [כיצד]? כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי מלמעלה, שאין בגובהן שלשה, ואין בעקמומיתן שלשה. מהו דתימא [שתאמר]: או "לבוד" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו התארכה מן הצד. או "חבוט" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו הורדה (נחבטה) למטה? ואולם גם לבוד וגם חבוט יחד לא אמרינן [אין אנו אומרים]. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שאף במקרה זה אומרים אנו שכל הסמוך לחבירו בפחות משלשה טפחים הריהו כצמוד אליו, בין מן הצד בין מלמטה, ואף לשני צדדים כאחת.

א תני [שנה] ר' זכאי קמיה [לפני] ר' יוחנן: בין לחיים ותחת הקורה — נידון ככרמלית, ואסור לטלטל בו. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], כלומר דברי ברייתא זו אינם כהלכה, ואין להכניסם ללימוד סדיר בבית המדרש.

אמר אביי: מסתברא מילתיה [מסתבר דברו] של ר' יוחנן תחת הקורה, שרק תחת הקורה דינו כרשות היחיד, אבל בין לחיין — אסור כדברי ר' זכאי. ורבא אמר: כל דברי ר' זכאי דחויים, ובין לחיים נמי [גם כן] מותר.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] — דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר משמו של ר' יוחנן: מקום המיוחד לעצמו שאין בו בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים המצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד, אינו שייך אף לאחת מרשויות השבת והוא מקום פטור, ולכן מותר לבני רשות הרבים וגם לבני רשות היחיד לכתף עליו משאותיהם, ובלבד שלא יחליפו ביניהם את החפצים. נמצא שמקום ששטחו פחות מארבעה טפחים, אינו נדון ככרמלית אלא כמקום פטור ומותר לטלטל בו, ולכן בין הלחיים דינו כמקום פטור.

ואביי אומר שאין להוכיח מדבר זה, כי התם [שם, בדברי רב דימי] מדובר בגבוה שלשה, טפחים, ונבדל בכך מן הרשויות האחרות ולכן הוא כרשות לעצמה ודינו כמקום פטור.

אמר אביי מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] שבין לחיין דינו ככרמלית — שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: תוך הפתח, כלומר אותו מקום שבין מזוזות הפתח המשמשות כלחי, צריך לחי אחר להתירו, ואין די במזוזות אלה להכשיר את המקום. הרי שבלי לחי אחר אסור בין הלחיין בטלטול.

וכי תימא: דאית ביה [ואם תאמר שיש בו] ברוחב הפתח ארבעה על ארבעה, והאמר [והרי אמר] רב חנין בר רבא אמר רב: תוך הפתח, אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה — צריך לחי אחר להתירו. משמע שאין להשתמש בבין הלחיים.

ורבא עונה על כך שיש להבחין בין המקרים — התם [שם] מדובר שהיה אותו פתח פתוח לכרמלית, ומשום כך נדון המקום שבין המזוזות אף הוא ככרמלית וצריך תיקון נוסף של לחי אחר.

ושואלים: אבל אם הפתח פתוח לרשות הרבים מאי [מה] יהא דינו — שרי [מותר]? ואם כן דין כרמלית חמור מדין רשות הרבים. והלא כרמלית היא גזירת חכמים בלבד, ורק משום שהיא דומה לרשות הרבים. והרי זה כעין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי השמים] מצב דברים הפוך מן הראוי!

ומעירים: בכל זאת כך הוא כי יש לומר מצא מין את מינו וניעור. כלומר, כיון שמקום הפתח אינו מקום מסויים, ואין דינו כרשות גמורה ומסויימת, בטל הוא לגבי הכרמלית שאף היא רשות בדומה לו, והריהם נעשים כיחידה אחת, אף על פי שעל ידי כך אסורים בטלטול. ואולם רשות הרבים כיון שדינה שונה לחלוטין אין מקום הפתח בטל אליה ולכן אף מקום שבין הלחיים נחשב כחלק מן המבוי, ומותר בטלטול.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] שבין לחיין אסור? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מבוי שרצפו (מילא אותו) בלחיין הסמוכים זה לזה פחות פחות מארבעה טפחים — באנו למחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים] בענין שיעורו של לבוד;

לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן [אומרים אנו] בשיעור זה לבוד, הרי כל הלחיין הללו נחשבים כלחי אחד, ולכן משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי ולא יותר. ואילו לרבנן, דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] לבוד אלא בפחות משלשה טפחים, הרי הוא משתמש עד חודו בחלקו הפנימי של הלחי החיצון. אבל מדבריהם נלמד שבכל אופן בין לחיין — דכולי עלמא [שלדעת הכל] אסור להשתמש!

ואומרים: ורבא עונה על כך כי התם נמי [שם גם כן] מדובר שהיה פתח זה פתוח לכרמלית.

ומקשים: אבל לרשות הרבים מאי [מה דינו] — שרי [האם מותר]? אם כן נמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי שמים] ודוחים: אין [כן הוא], ואין לתמוה, כי מצא מין את מינו וניעור.