אבל זה כנגד זה, אימא [אמור] לא, ואף לענין שבת אינה כרשות היחיד, על כן השמיע לנו שאף אם נפרצה החצר בפרצות שהן זו כנגד זו — בכל זאת היא מותרת.

ומקשים: ולרבה שאמר שאם היה מבוי שכלה לרחבה והיו הפרצות זה כנגד זה אסור, הא [דבר זה] של רב במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותו], בודאי במקרה שהיו הפרצות זה שלא כנגד זה, ואם כן תרתי [שתיים] למה לי, הלא עיקרה של הלכה זו כבר נאמר בתוספתא, ולשם מה צריך רב לומר הלכה נוספת באותו ענין עצמו?

ומסבירים שאף כאן יש חידוש: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם, מהתוספתא בלבד, הייתי אומר: דברים אלה] שהחצר רשות היחיד לשבת הם לענין לזרוק. שהזורק לחצר זאת מרשות הרבים מתחייב, שדינה מן התורה כרשות היחיד. אבל לטלטל בה כברשות היחיד ממש — אימא [אמור] לא. ואסרו חכמים לטלטל בה, משום שרבים מצויים בה. ולכן קא משמע לן [משמיע לנו] רב שאין לחשוש לדבר, ומותרת החצר בטלטול, אף מדברי סופרים.

א איתמר [נאמר] מבוי העשוי כנדל, כלומר מבוי ארוך הפתוח לרשות הרבים, ובשני צידיו מבואות קטנים שאף הם פתוחים לרשות הרבים, מה דינו? אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, והנך כולהו [ואלה כולם] המבואות הקטנים מישתרו [מותרים] בלחי וקורה.

אמר ליה [לו] רבא: כמאן [כמי] אומר אתה הלכה זו, כשיטת שמואל, שאמר שמבוי עקום תורתו כסתום. ולכן גם מבוי זה העשוי כנדל, כל אחד ממבואותיו הקטנים בהתחברו אל המבוי הגדול הריהו כמבוי עקום. ואולם אם כך, שנוהגים כשמואל, למה ליה [לו] צורת הפתח? הלא לדעת שמואל מותר מבוי כזה בלחי או קורה בלבד. ועוד, הא ההוא [הרי אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא וחשו [וחששו] לה לדברי רב. ומשמע שיש לנהוג הלכה למעשה כרב ולא כשמואל!

אלא אמר רבא, כך יש לתקנו: עושה צורת הפתח לכולהו להאי גיסא [לכולם למבואות הקטנים בצד זה] צד אחד שלהם, ואידך גיסא מישתרו [והצד האחר מותרים] בלחי וקורה.

ב אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב כהנא בר מניומי משמיה [משמו] של רב כהנא בר מלכיו משמיה [משמו] של רב כהנא רביה [רבו] של רב, ואמרי לה [ויש אומרים]: רב כהנא בר מלכיו היינו [זהו] רב כהנא רביה דרב. וכך נמסרה הלכה: מבוי הפונה לרשות הרבים שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר, אם היה הבדל האורך שבין צד אחד לשני פחות מארבע אמות — מניח את הקורה באלכסון, על קצותיהם של שני כותלי המבוי. היה ארבע אמות או יותר — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הצד הקצר, כלומר: מקצה הצד הקצר בקו ישר למקום המקביל בקיר הארוך, ואינו משתמש בחלק המבוי שמעבר לקורה. רבא אמר: אחד זה ואחד זה — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר.

והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו [ואומר את הטעם שלי ואומר את הטעם שלהם לשיטות השונות]. אימא טעמא דידי [אומר את הטעם שלי]: קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכר, שתיקנו חכמים שידעו בני המבוי שזה סוף התחום שמותר לטלטל בו, ובאלכסון לא הוי [אינו] היכר. ואלה שיראו אנשים מטלטלים בחלק של הצד הארוך יחשבו שמותר בכלל לטלטל ברשות הרבים.

אף אימא טעמא דידהו [אומר את הטעם שלהם], הם סבורים שקורה משום מאי [מה] — משום מחיצה, שהקורה נחשבת כיורדת ונמשכת עד למטה ויוצרת כעין כותל רביעי למבוי. ואם מחיצה היא באלכסון נמי הוי [גם כן הריהי] מחיצה.

אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דכהני היא, אימא בה מילתא [והלכה של "כהנים" היא, אומר בה דבר] אף אני, ואוסיף להלכה זו שנמסרה על ידי חכמים ששמם רב כהנא. הא דאמרת [זה שאומר אתה] מניח הקורה באלכסון, לא אמרן [לא אמרנו] אלא שאין באלכסונו זה יותר מעשר אמות, אבל יש באלכסונו יותר מעשר, אף שרוחב המבוי עצמו פחות מעשר, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הצד הקצר. מפני שפתח הרחב מעשר אמות אינו ניתר על ידי קורה, והרי כאן כל השטח שמתחת הקורה הוא בחינת פתח.

ג איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו להשתמש ולטלטל בשטח המקביל אל תחת הקורה בכל מבוי הניתר על ידי קורה? ונחלקו הדעות: רב ור' חייא ור' יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. שמואל ור' שמעון בר רבי ור' שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, המתירים] סבר: קורה משום היכר, ומר [וחכם זה, האוסרים] סבר: קורה משום מחיצה.

ודוחים שאין זה הכרחי, לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] קורה משום היכר, ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: היכרא [ההיכר] הוא בשביל אלה הנמצאים מלגיו [בפנים], ולכן אין להשתמש מחוץ לקצה הפנימי של הקורה. ומר סבר: היכרא מלבר [וחכם זה המתירים סבר: ההיכר מבחוץ] לנמצאים ברשות הרבים, ולכן מותר לטלטל עד גבולה החיצוני של הקורה.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא [ואם תרצה אמור שהכל סבורים שקורה מתירה] משום מחיצה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו] דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: חודו הפנימי של הקורה נחשב כיורד וסותם, ומה שמתחת לקורה אינו בתחום הסגור. ומר סבר [וחכם זה המתירים]: חודו החיצון יורד וסותם, ולכן מותר לטלטל גם תחת הקורה. ונמצא שאין לצרף מחלוקת זו בנוגע לדין שימוש תחת הקורה עם המחלוקת בדבר מהותה של הקורה.

ואמר רב חסדא: הכל מודים במקום של בין לחיים, כלומר, כנגד הלחי ששמים להתיר את המבוי, שאסור, שהלחי דינו כמחיצה ואין משתמשים אלא עד צידו הפנימי ולא הלאה מכן.

ד בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: מה יהא הדין אם נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי, ורוחב היתידות הוא מבחוץ והניח קורה על גביהן של היתדות, במקום על כותלי המבוי, והיא צמודה לפתח המבוי מבחוץ, מהו? האם קורה זו מתירה או לא?

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדברי המתיר — אסור, שהמתיר בשימוש תחת הקורה סבור שצידה החיצון הוא החשוב, וצד חיצון זה הלא מצוי מחוץ למבוי ואינו יכול להתיר. ואילו לדברי האוסר שימוש מתחת לקורה — מותר לטלטל במבוי זה, שהרי קצהו הפנימי צמוד לפתח המבוי.

ואילו רבא אמר: לדברי האוסר, נמי [גם כן] אסור כי בעינן [צריכים אנו] קורה המתירה שתהיה על גבי מבוי, וכאן ליכא [אין], ואין קורה הסמוכה למבוי מתירה.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לרבא מן הברייתא: היתה קורתו