ומה ששנינו בברייתא שהיו מקריבים בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, הריהו מתייחס למה שאמר מר [החכם] ככלל בדיני קרבנות: דין תמות (למעט בעלי מום) ודין זכרות (למעט נקבות, בקרבן עולה) נוהגים דווקא בקרבנות הבאים מן הבהמה, ואין דיני תמות וזכרות נוהגים בקרבנות הבאים מן העופות. ובקרבנות שהקריב נח בצאתו מן התיבה

איתקש [הוקשו] בהמה לעוף ("מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור", בראשית ח, כ) ללמדנו שאף הבהמות הטהורות שהוקרבו אז היו כדין העופות, וקרבו בין זכרים ובין נקבות, בין תמימים ובין בעלי מומים.

ומוסיפים: מה ששנינו בברייתא תמימין ובעלי מומין, הרי זה לאפוקי [להוציא, למעט] בעל חיים מחוסר אבר, שלא. שכן אמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר להקרבה לבני נח? תלמוד לומר אצל נח : "ומכל החי מכל בשר" (בראשית ו, יט), ובלשון "מכל החי", שאינה נצרכת לעניינה, אמרה תורה: הבא בהמה שחיין (שקיימים ופועלים) כל ראשי איברין שלה, ולא מחוסרת אבר, שהרי זו פסולה להקרבה.

ושואלים: ודילמא [ושמא] באה לשון זו ("מכל החי") למעוטי [למעט] טריפה שהיא בעל חיים העומד למות, ללמד שאינו כשר להקרבה! ומשיבים: ההוא [אותו דין] ממה שנאמר "לחיות זרע על פני כל הארץ" (בראשית ז, ג) נפקא [יוצא, נלמד], שהרי טריפה אינה בכלל "לחיות זרע", שכן אינה יולדת.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [הסבר זה נוח לדעת מי שאומר] שטריפה אינה יולדת, ואם כן מן הפסוק "לחיות זרע" למדים פסול טריפה, ומן הפסוק "ומכל החי" למדים פסול מחוסר אבר, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שטריפה יולדת, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי גם היא בכלל "לחיות זרע", ומהיכן למדנו שהיא פסולה להקרבה? ומשיבים: האמר קרא [הרי אמר הכתוב] באותו פסוק: "ומכל החי מכל בשר... תביא אל התיבה להחיות אתך", לומר: בדומין לך, שאינם טריפה.

ושואלים: ודילמא [ושמא] נח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], ואם כן אין מכאן ראיה! ומשיבים: "נח איש צדיק תמים היה" (בראשית ו, ט) כתיב ביה [נאמר בו], שהיה שלם ("תמים"), בלא פגם. ושואלים: ודילמא [ושמא] כוונת הלשון "תמים" להשמיע שהיה תמים בדרכיו! ומשיבים: גם לשון "צדיק" כתיב ביה [נאמרה בו] באותו כתוב, וממנה למדים שהיה שלם בדרכיו.

וחוזרים ושואלים: ודילמא [ושמא] שתי לשונות אלה "תמים" ו"צדיק" באו ללמדנו ענין זה, שהיה נח תמים — בדרכיו, במידותיו, צדיק — במעשיו. ועדיין אפשר שלא היה שלם בגופו, אלא טריפה! ודוחים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שנח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], מי קאמר ליה [האם היה אומר לו] הקדוש ברוך הוא לנח: דכוותך עייל [בעלי חיים טריפה שכמותך הכנס] לתיבה, שלמים לא תעייל [תכניס]?! אלא ודאי שנח לא היה טריפה, ופסול טריפה להקרבה נלמד איפוא מ"אתך".

ושואלים: ומאחר דנפקא לן [שיוצא שנלמד לנו] פסול טריפה מ"אתך", אם כן הכתוב "לחיות זרע" למה לי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שהכתוב "אתך" כוונתו לומר שנח יביא בעלי חיים אלה לתיבה לצורך צותא בעלמא [חברה בלבד], ולכן ייתכן שיהיו בכלל אלה אפילו בעל חיים זקן וכן אפילו סריס, שאינם ראויים להולדה, כל עוד אינם בגדר טריפה, ולכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב "לחיות זרע" — דווקא כאלה שראויים להחיות זרע, ואין זקן וסריס בכללם.

א ועוד שנינו בברייתא כי עד שלא הוקם המשכן הוקרבו בהמה חיה ועוף טהורין אבל לא טמאין. והוא כפי שנאמר לגבי בעלי החיים שהקריב נח בצאתו מן התיבה: "מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור" (בראשית ח, כ). ושואלים: ומי הוו [והאם היו] טמאין וטהורין בההיא שעתא [באותה שעה, תקופה] של נח? הרי אז עדיין לא היתה הבחנה זו שבין טהרה וטומאה, אלא משניתנה התורה (ראה ויקרא פרק יא)! אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: לקח נח בעלי חיים מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, והם ה"טהורים".

ושואלים: מנא הוו ידעי [מנין היו יודעים נח ובניו] באלו בעלי חיים נעשתה עבירה, ולא היו מכניסים אותם לתיבה? ומשיבים: כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: העבירן נח את כל בעלי החיים לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתן — בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן — בידוע שהן טמאין.

ר' אבהו אמר הסבר אחר כיצד ידע נח אלו בעלי חיים טהורים הם, ורק אותם הכניס לתיבה: אמר קרא [הכתוב] בתיאור בעלי החיים שנכנסו לתיבה: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו" (בראשית ז, טז), לומר: הבאין מאליהן (מעצמם). ולא נזקק נח לברור את הטהורים מן הטמאים, כיון שרק בעלי חיים טהורים באו.

ב ועוד אמר מר [החכם] בתיאור העבודה קודם שהוקם המשכן: והכל כל בעלי החיים קרבו עולות. ומדייקים: עולות — אין [כן] קרבו, ואילו שלמים — לא קרבו. ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] בקרבנות שהקריבו בהר סיני בזמן מתן תורה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), והיה זה קודם שהוקם המשכן! אלא אימא [אמור] כי כוונת הברייתא לומר: הכל קרבו, גם עולות [וגם שלמים.

ומקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] מפורשת בענין זה: אבל שלמים לא הקריבו קודם המשכן, כי אם עולות בלבד]. עולות — אין [כן], שלמים — לא! ומשיבים: ברייתא זו סבורה כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלא קרבו (הקריבו) שלמים בני נח. דאיתמר [שכן נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא, חד [אחד מהם] אמר: קרבו [שלמים בני נח], וחד [ואחד מהם] אמר: לא קרבו.

ומבררים את הדעות הללו: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם, המקור בתורה, של מי שאומר] שקרבו שלמים בני נח? דכתיב [שנאמר]: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד, ד), הרי שבנוסף לבכורות צאנו, הביא גם חלב מן הצאן. ויש לדון בדבר: איזהו דבר (קרבן) שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח? הוי אומר: זה שלמים, שבשרם נאכל.

ומן הצד האחר, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם, המקור בתורה, של מי שאומר] שלא קרבו בני נח שלמים? דכתיב [שכן נאמר]: "עורי צפון ובואי תימן... יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" (שיר השירים ד, טז), לומר: תתנער (תצא ממקומה) אומה שמעשיה (שקרבנותיה) אינם אלא בצפון (כלומר, עולה, ששחיטתה וקיבול דמה נעשים בצפון העזרה), כלומר, אומות העולם, בני נח, ותבוא במקומה אומה ישראלית שמעשיה (קרבנותיה) בצפון ובדרום שהיא מקריבה גם עולות הנעשות בצפון, וגם שלמים הנעשים בדרום, שכן כל העזרה כשירה להם.

ושואלים: ומר נמי [וחכם זה, הסבור שבני נח לא הקריבו שלמים, גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "ומחלבהן", ומשם למדנו שהקריב הבל שלמים! ומשיבים: "ומחלביהן" אין כוונתו שהקריב מן החלב שלהן, אלא שהקריב משמניהן [דידהו [שבהם]] (מהשמנים, המובחרים ביותר).

ומן הצד האחר, שואלים: ומר נמי [וחכם זה, הסבור שבני נח מקריבים שלמים, גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "עורי צפון" ומשם למדנו לענין אומות העולם שאינן מקריבות שלמים! ומשיבים: לשיטת חכם זה, [ההוא [אותו] מקרא] בקיבוץ גליות הוא דכתיב [שנאמר], שיבואו גולי ישראל מן הצפון ומן הדרום.

ומקשים עוד על הסבור שבני נח לא הקריבו שלמים, והא כתיב [והרי נאמר]: "ויאמר משה (לפרעה) גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" (שמות י, כה), הרי שעוד לפני מתן תורה הקריבו "זבחים", כלומר, שלמים! ומשיבים: "זבחים" כוונתם בהמות לצורך אכילה, ו"עולות" להקרבה.

ומקשים עוד: והא כתיב [והרי נאמר]: קודם מתן תורה "ויקח יתרו [חתן משה] עולה וזבחים לה' "(שמות יח, יב), ו"זבחים" האמורים שם הינם קרבנות. והרי שהקריבו שלמים! ומשיבים: ההוא [אותו] כתוב לאחר מתן תורה הוא דכתיב [שנאמר], ואז הותרה הקרבת שלמים לבני ישראל.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] [שהמעשה ביתרו] אחר מתן תורה היה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] [שמעשה יתרו] קודם מתן תורה היה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאיתמר [שכן נאמר] שבני ר' חייא ור' יהושע בן לוי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד [ואחד מהם] אמר: יתרו אחר מתן תורה היה! ומשיבים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיתרו קודם מתן תורה היה, קסבר [סבור הוא] אכן ששלמים הקריבו בני נח.

ג ומעירים כי ענין זה שנחלקו בו אמוראים, מתי בא יתרו להר סיני, הריהו שנוי כמחלוקת תנאי [תנאים]. שכך נאמר ביתרו לפני בואו להר סיני: "וישמע יתרו כהן מדין... את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), ויש לברר מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב [נאמר] בצדו (בסמוך לפסוק זה): "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז, יג).

ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע [ובא]. שכשניתנה תורה לישראל היה קולו של הקדוש ברוך הוא הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] אומות העולם אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שכן נאמר: "קול ה' יחולל אילות... ובהיכלו כולו אומר כבוד" (תהלים כט, ט). כלומר, כל אחד מן המלכים אילי הארץ, אומר בהיכלו כבוד ושירה לקדוש ברוך הוא.

באותה שעה נתקבצו כולם כל המלכים אצל בלעם הרשע שהיה גדול נביאי אומות העולם, ואמרו לו: מה קול ההמון (הרעש הגדול) אשר שמענו, שמא מבול בא לאבד את העולם? (אמר להם): "ה' למבול ישב" (תהלים כט, י)? אמר להם בלעם למלכים: "וישב ה' מלך לעולם" ((תהלים כט, י), כלומר, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לאחר המבול שאינו מביא שוב מבול לעולם, שנאמר: "ולא יהיה עוד המבול מים על הארץ" (בראשית ט, יג).

אמרו לו המלכים: שמא מבול של מים אינו מביא, ועל כך נשבע, אבל מבול של אש מביא, והרי באש מעניש הקדוש ברוך הוא את העמים לעתיד לבוא, שכן נאמר: "כי (הנה) באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר ורבו חללי ה' "(ישעיהו סו, טז)! אמר להן בלעם למלכים: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר בכל אופן, שנאמר "לשחת כל בשר" (בראשית ט, יג), ואף לא באש.

חזרו ושאלו אותו המלכים: ואם כן, מה הוא קול ההמון (הרעש הגדול) הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שכן נאמר לאחר מכן באותו מזמור בתהלים: "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא), ו"עוז" הריהו התורה, שהיא עוזם של ישראל. [מיד] פתחו כולם ואמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא).

ועוד בפירוש השמועה ששמע יתרו והביאתו להר סיני, ר' אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שכן נאמר במקרה הדומה לכך, בקריעת הירדן בימי יהושע: "ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (יהושע ה, א). ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" (יהושע ב, י).

ושואלים: מאי שנא התם [מה שונה שם בנאמר בקריעת הירדן] שאמר הכתוב: "ולא היה בם עוד רוח", ומאי שנא הכא דקאמר [ומה שונה כאן בדברי רחב, שאמר] הכתוב "ולא קמה עוד רוח באיש"?