כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שמתו או שנתכפרו בעליו וניתק (הוצא) לרעיה עד שיפול בו מום, ושחטו סתם — כשר לעולה.

א המעלה בחוץ מבשר חטאת [וכו'] פטור. ובטעמו של דין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין למעלה בחוץ מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי קדשים, ומבשר קדשים קלים, וממותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, שפטור אם מעלה אותם בחוץ?

תלמוד לומר באיסור הקרבה בחוץ: "אשר יעלה עולה וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ח — ט), לומר: מה עולה שהיא ראויה להעלאה למזבח, אף כל שראויה להעלאה. וכל אלו אינם מועלים על המזבח, אלא ניתנים לכהנים.

מנין שאף היוצק שמן על המנחה, והבולל את המנחה בשמן, והפותת את המנחה לפתיתים, והמולח אותה, והמניף אותה, והמגיש אותה לקרן המזבח קודם קמיצה, והמסדר את לחם הפנים על השלחן, והמטיב את הנרות במנורה, כלומר, מסיר את הדשן, והקומץ את הקומץ מן המנחה כדי להקטירו, והמקבל דם קרבן בחוץ, שפטור?

תלמוד לומר: "אשר יעלה עלה או זבח" (ויקרא יז, ח — ט), מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, וכל אלה אינם גמר עבודה אלא יש עבודה אחריהם.

ב שנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. מסופר, יתיב [יושב היה] רב הונא בר רב קטינא קמיה [לפני] רב חסדא וקא קרי [והיה קורא] את הפסוק האמור במעמד הר סיני: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים" וכו' (שמות כד, ה) ונערים אלו הם הבכורות. אמר ליה [לו] רב חסדא, הכי [כך] אמר ר' אסי: קרבו ופסקו, כלומר, מאותו יום שוב לא הקריבו הבכורות.

סבר לאותוביה ממתניתין [סבור היה רב הונא להקשות עליו ממשנתנו], בה מפורש שלא רק באותו יום, אלא עד שהוקם המשכן בשנה שאחר כך, היתה עבודה בבכורות. בינתיים שמעיה דקאמר משמיה [שמע אותו את רב חסדא שהוא אומר משמו] של רב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר, קודם שהוקם המשכן, אינה טעונה הפשט עור וניתוח הבשר כדי להקריבו, אלא מקריבים אותה על המזבח כמות שהיא. משום כך אותביה ברייתא דשויא בכולהו [הקשה לו מברייתא ששווה בכולם] שניתן להקשות ממנה על שני הדברים שהביא.

דתניא [ששנויה ברייתא]: עד שלא הוקם המשכן — הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. והכל כל בעלי החיים כשירין להקריב מהם — בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, ובלבד שיהיו טהורין אבל לא מהמינים הטמאין.

והכל כל מה שקרב עד שהוקם המשכן קרבו עולות. ועולה שהקריבו ישראל במדבר עד שלא הוקם המשכן טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן להקריב לקדוש ברוך הוא באותו אופן. הרי מפורש בברייתא זו שעד שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורות, והעולה שהקריבו היתה טעונה הפשט וניתוח!

והשיב לו: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין בכורות, דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שאמר ה' למשה בהר סיני "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" (שמות יט, כב) שיפרישו עצמם ולא יתקרבו אל הקדש, ודבר זה היה יום אחד לאחר שהוקרבו העולות והשלמים — ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות שהם היו הכהנים, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא, שהם היו הכהנים.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי הציווי "יתקדשו" זו פרישות נדב ואביהוא — היינו דכתיב [זהו שנאמר] שאמר משה לאהרן לאחר מותם, ביום השמיני למילואים: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" (ויקרא י, ג), שהרי הוזהרו מלהתקרב יתר על המדה "פן יפרוץ בהם ה'" (שמות יט, כב).

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי "הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" זו פרישות בכורות, היכא רמיזא [היכן נרמז הדבר]? היכן דיבר ה' שיתקדש בנדב ואביהו? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בציווי על חנוכת המשכן: "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי" (שמות כט, מג), אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדיי", באנשים המכובדים לה' יתקדש שמו, כשיתגלה במשכן.

דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו מה עניינו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא. כיון שידע אהרן שבניו ידועי (אהובי) המקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: "וידם אהרן" (ויקרא י, ג).

וכן בדוד הוא אומר: "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז, ז), לומר: אף על פי שמפיל לך חללים חללים, את [אתה] שתוק ואל תתלונן. וכן בשלמה הוא אומר: "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז), פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור.

ומעירים: והיינו [וזהו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "נורא אלהים ממקדשך" (תהלים סח, לו)? אל תיקרי "ממקדשך" אלא "ממקודשיך", בשעה שעושה הקדוש ברוך הוא דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל על כולם. על כל פנים, אין להקשות מן הברייתא ששנינו בה שהבכורות הקריבו עד שהוקם המשכן, משום שמחלוקת תנאים יש בדבר.

אלא קשיא [קשה] מענין עולה, שנאמר בשם רב אדא בר אהבה כי עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, ובברייתא שהובאה כאן מפורש להיפך! ומשיבים: תרי תנאי [מחלוקת שני תנאים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות עקרי התורה בלבד נאמרו בסיני, ופרטות כל הדינים המפורטים בספר ויקרא נאמרו למשה באהל מועד, ובכללם דין הפשט וניתוח העולה (ויקרא א, ו), ומכאן שלא נהג דין זה עד שהוקם המשכן.

ר' עקיבא אומר: גם הכללות וגם הפרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו לכל ישראל שוב בערבות מואב כשחזר משה ולימד את התורה לעם (ראה דברים א, א). ולפי שיטתו גם דין ההפשט והניתוח נהג מאז מתן תורה, עד שלא הוקם המשכן.

ג אמר מר [החכם] שנינו בברייתא: עד שלא הוקם המשכן, הכל כשירין להקריב אותם. בהמה חיה ועוף. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב הונא, שכן אמר קרא [הכתוב] בהקרבה שהקריב לאחר המבול: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ). ומסבירים: "בהמה" — כמשמעו, וכן עוף. חיה — בכלל "בהמה" האמורה בכתוב היא.