ומכל מקום תנן [שנינו במשנה] שבמקרה שנתערב איבר של בהמה בעלת מום באיברי עולה העומדים להקרבה, כגון ראש בראשים, ולכתחילה אסור להקריב אף לא אחד מהם, ר' אליעזר אומר: אם כבר קרב הראש של אחד מהן — יקרבו כל שאר הראשים. שכן יש לתלות ולומר שאותו הראש שקרב הוא ראשו של בעל המום. הרי איפוא, שגם איברים של שחוטים, שנדחים לגמרי, אם נדחו מהקרבה מחמת איסור שנתערב בהם — אין הם נדחים לגמרי, וכשרים בדיעבד!

ומשיבים: אין מכאן ראיה, שכן הוא ר' אליעזר אומר את דבריו כשיטת חנן המצרי, שאמר שאף שחוטים אינם נדחים. דתניא [שכך שנויה ברייתא], חנן המצרי אמר: אפילו כבר נשחט שעיר יום הכיפורים, שמזים מדמו בקודש הקדשים, והדם שלו כבר נמצא בתוך הכוס, ומת בן זוגו (השעיר המשתלח לעזאזל) ובאותה שעה לא ניתן לזרוק את הדם — אין הדם נדחה בכך, אלא מביא חבירו (שעיר אחר), ומזווג (מצרף) לו שישמש כשעיר המשתלח לעזאזל. אך לדעת הסבורים שיש דחייה בקרבנות, הרי גם אם נאסרו לכתחילה מחמת תערובת — שוב אין הם כשרים להקרבה, וכדברי רבא.

א ועוד בענין זה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת של עבודה זרה, שהיא אסורה בהנאה ואינה בטילה אפילו באלף, שנתערבה במאה טבעות של היתר, ולאחר מכן נפלה אחת מהם לים הגדול — הותרו כולן, משום דאמרינן [שאומרים אנו]: הך דנפל היינו דאיסורא [זו שנפלה זוהי הטבעת של האיסור].

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: כל הזבחים שנתערבה בהם חטאת המתה או שור הנסקל, אפילו התערבה אחת בריבוא — נאסרה כל התערובת וימותו כולן. ולשיטת רב, שתולים לומר שזה שאבד הוא האסור, אמאי [מדוע] ימותו כולם? נמתין שימות אחד מהם, ונימא [נאמר]: זה דמית [שמת] — איסורא מית [האיסור הוא שמת], והשאר יהיו מותרים!

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא: רב שאומר הלכה זו שיש לתלות שהאיסור הוא שנפל, הריהו סבור כשיטת ר' אליעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כשנתערבו איברים של בעל מום באיברי עולות כשרות, אם כבר קרב הראש של אחד מהן — יקרבו כל הראשים כולן, משום שאנו תולים שהראש שקרב הוא הראש הפסול.

הקשה לו רבא לרב נחמן על תירוצו זה: והא [והרי] אמר ר' אלעזר: לא התיר ר' אליעזר את כל הראשים להקרבה אלא רק כאשר הם מוקרבים שנים שנים, משום שאחד מהם בודאי מותר להקרבה, אבל להקריב אותם אחד אחד — לא התיר, שמא את הפסול הוא מקריב! אמר ליה [לו]: גם אנא [אני] שאמרתי בשם רב, להתיר את כל שאר הטבעות — תרתי קאמינא [שתים שתים אמרתי], שמוכר כל פעם שתי טבעות, שאז יש לומר שאחת מהם בודאי אינה של עבודה זרה.

ב ועוד בענין זה, אמר רב: טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות של היתר, ונאסרו כולן, ולאחר מכן פרשו ארבעים מהן למקום אחד, והששים האחרות פרשו למקום אחר, והריהן עתה שתי קבוצות נפרדות של טבעות. אם פרשה טבעת אחת מהארבעים, והתערבה בין טבעות אחרות — אינה אוסרת אותן. אבל אם פרשה טבעת אחת מששים האחרות, ונתערבה בטבעות אחרות — אוסרת אותן.

ותוהים על כך: מאי שנא [במה שונה] אחת מארבעים שלא אוסרת? משום דאמרינן [שאנו תולים ואומרים]: איסורא ברובא איתיה [האיסור ישנו, נמצא, ברוב] בתוך ששים הטבעות. אם כן אף בפרשה טבעת אחת מהששים נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו]: איסורא ברובא איתיה [האיסור ישנו ברוב] בחמישים ותשע שנותרו, וטבעת זו של היתר היא! אלא יש לתקן את לשון השמועה, וכך לומר בה: אם פרשו ארבעים כולן למקום אחד ונתערבו שם בתוך טבעות אחרות — אין אוסרות את אותן טבעות אחרות, ומותר לו ליטול מן התערובת, שאנו תולים ואומרים שהטבעת האסורה נמצאת בתוך קבוצת ששים הטבעות. ואולם אם פרשו ששים הטבעות למקום אחד ונתערבו שם בטבעות אחרות — אוסרות את התערובת.

ואמר רב יהודה, שמסר שמועה זו של רב: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה לפני] שמואל, שאם נפלו הארבעים למקום אחר אינן אוסרות את הטבעות שנתערבו בהן. אמר לי: הנח להלכה זו מלומר אותה באיסור עבודה זרה, שאיסורה חמור וספיקה וספק ספיקה אסורה, ואף הלאה והלאה עד סוף העולם.

מיתיבי [מקשים] על שמואל ממה ששנינו בברייתא, ספק עבודה זרה — אסורה, וספק ספיקה — מותרת. כיצד? כוס של עבודה זרה שנפל לאוצר (מחסן) מלא כוסות — כולן אסורין, פירש אחד מהן מהכוסות המעורבים הללו ונפל לבין ריבוא (עשרת אלפים) כוסות אחרים, ומאותו ריבוא פרש כוס אחד ונפל לתוך ריבוא כוסות אחרים — מותרין. משמע שרק ספק אסור, אך ספק ספיקא מותר!

ומשיבים: הלכה זו תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: רימוני באדן, שהם חשובים במיוחד, אם היו אסורים, הריהם אוסרין את תערובתם אפילו בכל שהוא. כיצד? נפל אחד מהן אפילו לתוך ריבוא רימונים של היתר, ומאותו ריבוא פרש רימון אחד ונפל לריבוא רימונים אחרים — כולם אסורין, אף שהוא ספק ספיקא.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: אם נפל אחד מן הרימונים האסורים לריבוא — כולם אסורין, שאינם בטלים ברוב. אבל אם נפל אחד מהריבוא לתוך שלשה, ומהשלשה הללו חזר ונפל רימון אחד למקום אחר — מותר, משום ספק ספיקא.

ומבררים: שמואל שאמר שגם ספק ספיקא של עבודה זרה אסור, כמאן [כדעת מי] מהתנאים הללו הוא סבור? אי [אם] סבור הוא כר' יהודה, הרי לדעתו של ר' יהודה, כל דבר שאינו בטל מפאת חשיבותו, כגון רימוני באדן, אפילו בשאר איסורים ספק ספיקו אסור! אי [אם] סבור הוא כר' שמעון, הרי לדעתו של ר' שמעון אפילו בעבודה זרה נמי שרי [גם כן מותר] ספק ספיקא, שהרי לא חילק בדבריו בין איסור לאיסור!

וכי תימא [ואם תאמר] כי אף שלא אמר כן במפורש, שאני ליה [שונה לו] לר' שמעון בין עבודה זרה שהוא מחמיר בספק ספיקה, לשאר איסורים, אלא מעתה הא דתניא [הלכה זו ששנויה בברייתא]: ספק עבודה זרה — אסורה, וספק ספיקה — מותרת, מני [כשיטת מי היא]? לא ר' יהודה ולא ר' שמעון!

ומשיבים: לעולם ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שמתיר ספק ספיקא בכל האיסורים, וגם בעבודה זרה, ושמואל סבר לה [סבור] כר' יהודה בחדא [בדבר אחד], בעבודה זרה, שספק ספיקה אסור, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד], שאין הלכה זו נוהגת בשאר האיסורים.

ג ודנים עוד בברייתא זו. אמר מר [החכם] ר' שמעון בר' יהודה בשם ר' שמעון: אם נפל אחד מתערובת הריבוא שנאסרה לתוך שלשה, ומאותם שלשה חזר ונפל אחד למקום אחר — מותר.