ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע נאמר] שהרימון נפל לתוך שלשה? משום דאיכא רובא [שיש רוב] של ההיתר כנגד הרימון שנפל מן הריבוא. ואולם אם נפל לשנים נמי איכא רובא [גם כן יש רוב] כנגד האחד שנפל לתוכם! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "שלשה" דקתני [ששנינו] — תרתי [שנים] של ההיתר והוא של האיסור, שביחד הריהם שלושה. ושבים לדון בדעת שמואל, שהחמיר בספק ספיקה של עבודה זרה, כדעת מי הוא סבור.

ומציעים, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: סבר לה [סבור הוא] כר' אליעזר שמצאנו כי הוא סבור כך במסכת עבודה זרה (מט,ב).

א ועוד בענין של תערובת אסורה שנפל ממנה אחד, אמר ריש לקיש: חבית של תרומה שאסורה בשתיה למי שאינו כהן, שנתערבה במאה חביות של חולין, וכולן אסורות, שהרי חבית סתומה אינה בטלה מפני חשיבותה (לעיל זבחים עב,ב), ונפלה אחת מהן לים המלח — הותרו כל החביות כולן, משום דאמרינן [שאומרים אנו]: הך [זה] שנפל — דאיסורא [של איסור] נפל.

ומעירים: ואף שהם נראים דומים, איצטריך [הוצרך] מה שאמר רב נחמן בשם רב (בעמוד הקודם), שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול — הותרו כולן, ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר ריש לקיש כאן, שאין הם למדים זה מזה. דאי [שכן אם] מדברי רב נחמן בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה, אמורים] דווקא בתערובת עבודה זרה, שאין לה מתירין, שלא ניתן להתירה בשום אופן, ולכן מקילים בה באופן זה. אבל תערובת תרומה, שיש לה מתירין, שניתן למכור את כולה לכהנים — לא נתיר את התערובת על סמך ההנחה שהאיסור הוא זה שנפל.

ומן הצד האחר, אי [אם] מדברי ריש לקיש בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא בחבית שנפלה הקילו, משום דמינכרא [שניכרת] נפילתה, וידעו הכל שבגלל שנפלה חבית אחת הותרו שאר החביות, ולא יבואו להתיר תערובת חביות שכזו אף בלא נפילה. אבל טבעת דלא מינכרא [שאין ניכרת] נפילה — לא נתיר את השאר, לכן צריכי [צריכים] שני הדברים להיאמר.

ומביאים בענין זה מה שאמר רבה: לא התיר ריש לקיש אלא בחבית תרומה, דמינכרא [שניכרת] נפילתה, אבל תאינה שנפלה מתוך תערובת תאנים, שהיתה בהן תאנה של תרומה — לא מתירה נפילה זו את השאר, שקטנה היא, ואין נפילתה ניכרת. ורב יוסף אמר: אפילו תאינה שנפלה מתירה את כל התערובת, משום שכדרך שנפילתה של תאנה אחת אוסרת את כל התערובת, כך עלייתה (יציאתה) של תאנה אחת מתוכן מתירה את הכל.

ב אמר ר' אלעזר: חבית יין של תרומה האסורה בשתיה לזרים שנפלה ונתערבה במאה חביות יין של חולין, אינה בטילה בהן במאה כדין תרומה, שכן חבית סתומה דבר חשוב הוא, ואינו בטל. מה יעשה? פותח אחד מהן, כך ששוב אין בה חשיבות, ונוהג בה דין ביטול רגיל של תרומה, ונוטל הימנה יין כדי דימועה (תערובתה), כלומר, אחד ממאה, שהיא הכמות היחסית של התרומה שיש בתערובת החביות, ונותן לכהן, ושותה את שאר היין שבחבית.

יתיב [יושב היה] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב נחמן: גמע ושתי קא חזינא הכא [גומע ושותה רואה אני כאן], נוסח דברים אלה מורה שכך עושים לכתחילה. והרי תערובת זו אסורה היא! אלא אימא [אמור] כך: בדיעבד, אם נפתחה אחת מהן — נוטל הימנה כדי דימוע, ושותה.

ג ועוד באותו ענין, אמר ר' אושעיא: חבית יין של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות יין של חולין, ונפתחו מאה מהן — נוטל הימנה מכל חבית וחבית כדי דימועה, ספק שיש בה. ונותנו לכהן, ושותה את השאר. ולאחר שנפתחו כבר מאה חביות, שאר חמישים החביות אסורין עד שיפתחו וינטל מהן כדי דימוע, כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שאיסורא ברובא איתיה [האיסור נמצא ברוב במאה שנפתחו], וזו שתיפתח היא מן הסתם מן ההיתר.

ד ושבים לבירור דברי משנתנו. שנינו בה: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות... הרובע והנרבע, במוקצה ונעבד, באתנן ומחיר, בכלאים ובטריפה. ושואלים: בשלמא כולהו [נניח כולם כל המנויים ברשימה זו] לא ידיע [ידוע, ניכר] איסורם, שהרי אין בו סימנים המלמדים על איסורו, ולכן תיתכן בהם תערובת. אלא האי [זו] הטריפה השנויה במשנתנו, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי ידיע ליה [אם הוא מכיר אותו] את בעל החיים הטריפה שנתערב, שניכר הפגם שאירע בו — ליתי ולישקליה [שיבוא ויקח אותו] משם, ויהיו כולם מותרים! אי לא ידע ליה [אם אינו מכיר אותו] — מנא ידע דאיערב [מנין הוא יודע בכלל שנתערב]?

אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאיערב [שהתערבה] בהמה נקובת הקוץ שנוצר בגופה נקב על ידי קוץ, ואינה נטרפת בכך, בדרוסת הזאב שנעץ בה זאב את ציפורניו ונטרפה בכך, שכיון שיש בשתיהן נקב אין דרך לזהות את הטריפה.

ריש לקיש אמר באופן שונה: [כגון] דאיערב [שהתערבה] בהמה כשרה בנפולה כלומר, בבהמה שנפלה ממקום גבוה, שהיא נאסרת בכך, שמא טריפה היא, אבל אין עליה סימן חיצוני. ומקשים: נפולה נמי [גם כן] ליבדקה [שיבדוק אותה] אם היא הולכת בעצמה, ואז כשירה היא! ומשיבים: לדעתו עדיין ספק טריפה היא, ואסורה בהקרבה, שכן קסבר [סבור הוא] כדעת האומר בענין נפולה: אם עמדה על רגליה בעצמה — צריכה לחיות מעת לעת (יממה) כדי שניתן יהיה להכשירה. ומכל מקום, גם אם הלכה ואין צריך להמתין מעת לעת — צריכה בדיקה פנימית לאחר שנשחטה כדי להכשירה.

ואילו ר' ירמיה אמר הסבר אחר בענין הטריפה שנתערבה שבמשנתנו: מדובר כגון דאיעריב [שנתערבה] בהמה כשירה בולד של טריפה, ובו הרי אין כל סימן טריפה, ושיטת ר' אליעזר היא, שאמר: ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח.

ומסבירים מדוע נחלקו חכמים אלה בהסבר המשנה: כולהו [כולם, ריש לקיש ור' ירמיה] כהסברו של ר' ינאי שהתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב, לא אמרי [אינם אומרים], משום שלדעתם בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע [ידוע, ניכר, ההבדל], שהרי האי [זה, נקב של דריסת הזאב] — משיך [משוך, מוארך], ואילו האי [זה, נקב של קוץ] — עגיל [עגול].

ר' ינאי ור' ירמיה, כהסברו של ריש לקיש שנתערבה בנפולה, לא אמרי [אינם אומרים], כי קסברי [סבורים הם] בענין נפולה, כדעת האומר שאם עמדה — אינה צריכה מעת לעת אלא בדיקה, ואם הלכה — אינה צריכה כלל בדיקה נוספת. ואם כן, ניתן לבדוק את הבהמות שנתערבו, שאם הן מהלכות — כולן כשרות.

ר' ינאי ושמואל, כהסברו של ר' ירמיה שנתערב בולד טריפה, לא אמרי [אינם אומרים], משום שכדעת ר' אליעזר, שאין הלכה כמותו, לא מוקמי [מעמידים משנה].

ה ועוד בבירור המשנה. שנינו בה: נתערבו קדשים בקדשים מין במינו — זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא. ומקשים על כך: והא בעי [והרי צריך] סמיכה של הבעלים על ראש קרבנו, ובמקרה זה אי אפשר לקיימה, שהרי אין אנו יודעים מיהו הבעלים!

אמר רב יוסף: מדובר כאן בקרבן נשים שאינו טעון סמיכה. ותמהים: אבל בקרבן אנשים — לא נוהג הדין שבמשנתנו, ואין תקנה לקדשים שנתערבו מין במינו?