כנגד אצילי ידיהן מול המרפקים.

אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא [פעם אחת הייתי עומד לפני איזגדר המלך] מלך פרס, והוה מדלי לי המיינאי [והיה מוגבה לי אבנטי למעלה מן המידה], ותיתייה ניהליה [והוא הוריד אותו למטה] למקומו, ואמר לי: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) כתיב בכו [כתוב בכם], ולכן אתם צריכים להיות מהודרים ככהנים. כי אתאי קמיה [כאשר באתי לפני] אמימר וסיפרתי לו מעשה זה, אמר לי: אקיים [התקיים] בך מאמר הנביא "והיו מלכים אמניך" (ישעיהו מט, כג), שמלכים ינהגו בבני ישראל כאילו היו אומנים, משרתים המטפלים ומגדלים את בני המלכים.

א ובענין נוסף שקשור לבגדי כהונה, תנן התם [שנינו שם במשנה]: כהן שלקה באצבעו ונפצע — כורך עליה גמי גומא, כתחבושת, במקדש אפילו בשבת, אבל לא במדינה כלומר, מחוץ למקדש. שאסור הדבר משום שבות (מצות שביתה ממעשים שונים, מגזירת חכמים), אבל במקדש לא גזרו איסורי שבות. ואם התכוון להוציא ממנה דם, שהוא איסור שמן התורה — כאן וכאן בין במקדש בין במדינה אסור.

ועל כך אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו שמותר לכהן לכרוך על אצבעו אלא גמי, אבל צילצול קטן (רצועה קטנה לקישוט) הוי [הריהו] יתור בגדים ואסור. ור' יוחנן אמר: לא אמרו יתור בגדים אלא במקום שצריכים להיות בו בגדים, אבל שלא במקום בגדים, באצבע, לא הוי [אין זה] יתור.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] סיבה אחרת לאיסור לכרוך צלצול על אצבעו — משום חציצה שחוצץ בינו ובין הכלי שצריך להחזיק בו! ומשיבים: מדובר ביד שמאל שאינו עובד בה. אי נמי [או גם כן] ביד ימין, אבל שלא במקום עבודה כלומר, במקום שאינו נוגע בכלי.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטת ר' יוחנן, ששלא במקום בגדים אין זה נחשב יתור כלל, על שיטת רבא, שאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים — אפילו נימא [חוט] אחת חוצצת, שלא במקום בגדים — רק דבר שיש בו שלש על שלש אצבעות חוצצות כלומר, מהוות יתור בגדים, פחות מכאן אינן חוצצות.

ומעירים: על דברי ר' יוחנן ודאי פליגא [חולקת היא] שיטת רבא, שהרי הוא סבור שלא במקום בגדים אין זה יתור כלל. אך על דברי ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא מי לימא דפליגא [האם נאמר שהיא חלוקה]? שהרי לשיטתו אף צילצול קטן יש בו יתור, ואילו לדעת רבא — דווקא מה שיש בו שלוש על שלוש.

ומשיבים: לא, אפשר לומר שגם לדעת רבא שאני [שונה] צילצול קטן דחשיב [שהוא חשוב], ולכן הוא נחשב כבגד, ועושה יתור בגדים.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] מחלוקת זו: אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו שמותר הכהן לכרוך על אצבעו אלא גמי, אבל צילצול קטן חוצץ. ור' יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים — שלש על שלש חוצצות, פחות מיכן אינה חוצצת. ומעירים: ודברי ר' יוחנן, שמחלק שלא במקום בגדים בין שלוש על שלוש ובין פחות מכך, היינו [הוא הדבר] שאמר רבא אמר בשם רב חסדא.

ושואלים: לימא פליגא [האם לומר ששיטת רבא חלוקה] על דברי ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא? ודוחים: לא, שאני [שונה] צילצול קטן דחשיב [שהוא חשוב].

ושואלים: ולדעת ר' יוחנן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שנה התנא גמי? לשמועינן [שישמיע לנו] צילצול קטן, ויש בזה חידוש גדול יותר, שמותר הדבר למרות שהוא דבר חשוב! ומשיבים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב משמיע לנו], שגמי מסי [מרפא] את הפצע.

ב ובענין חציצה בבגדי כהונה, בעי [שאל] רבא: נכנסה לו רוח בבגדו, כלומר, נכנסה רוח והרחיקה את בגדו מגופו, מהו הדין? האם "על בשרו" ממש בעינן [צריכים אנו], כלשון הכתוב (ויקרא ו, ג), והא ליכא [והרי אין כאן], או דלמא [שמא] דרך לבישה בכך שאין הבגד נמצא על הבשר ממש?

ועוד, כינה שנמצאת עליו, מהו שתחוץ האם תיחשב חציצה?

ומפרטים: כינה מתה לא תבעי [תישאל] לך, דודאי חייצא [שודאי היא חוצצת], כמו כל דבר אחר. אבל כינה חיה, מאי [מה דינה]? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דאתא ואזלא [שבאה והולכת] שהיא מצויה עליו כל הזמן, רביתא היא ולא חייצא [כמו גידול של בשרו היא ואינה חוצצת], או דלמא כיון דקפיד עלה — חייצא [שמא כיון שהוא מקפיד עליה — חוצצת]?

ושואלים עוד: עפר, מהו שיחוץ? ותוהים: עפר ודאי חייץ [חוצץ]! אלא לא עפר ממש, אלא אבק עפר כלומר, אבק כלשהו, מהו?

ועוד שאלו: בית השחי כלומר, החלל שנמצא בבית השחי אם אין הבגד מהודק לגופו לגמרי, מהו שיחוץ? האם "על בשרו" בעינן [צריכים אנו] והא ליכא [והרי אין כאן], ולכן צריך להיות הדוק לגופו לגמרי, או דלמא [שמא] דרך לבישה בכך?

וכן הכניס ידו לתוך חיקו מתחת לבגד מהו? גופו מי חייץ [האם חוצץ] או לא?

ועוד שואלים: נימא [חוט], מהו שתחוץ? ותוהים: נימא [חוט] ודאי חייצא [חוצצת]! אלא נימא [חוט] מדולדלת שעומדת להיקרע מן הבגד, מהו דינה, האם כיוון שהיא מדולדלת נחשבת כמנותקת וחוצצת?

ועוד, בעי [שאל] מר בר רב אשי: יצא שערו בבגדו, ששער ראשו נכנס מתחת לכתונת מהו? האם שערו כגופו דמי [נחשב] או לאו [לא] כגופו דמי [נחשב]?

בעי [שאל] ר' זירא: תפילין, מהו שיחוצו בכהן? ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] שלילה לאו [אין] זמן תפילין הוא — לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, כיון שבלילה חייצי [הם חוצצות], ביום נמי חייצי [גם כן הם חוצצים]. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: לילה זמן תפילין, ואם כן, מאי [מה] הדין? האם מצוה דגופיה חייץ [שאדם מקיים בגופו חוצץ] או לא חייץ [חוצץ]?

איגלגל מילתא ומטא לקמיה [התגלגל הדבר, השאלה הזו של ר' זירא והגיעה לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: תלמוד ערוך הוא בידינו, תפילין חוצצות. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו

בברייתא: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן כשהם שרים על גבי הדוכן, וישראל במעמדן אנשים מישראל הבאים למקדש להיות שם בזמן הקרבת קרבנות הציבור — פטורין מן התפלה ומן התפילין, מפני שהם עוסקים במצוה, והעוסק במצוה פטור ממצוות אחרות. מאי לאו [האם אין] להבין מן הלשון "פטורין" שאם הניחן בכל זאת — אינן חוצצות? ודוחים: לא, אם הניחן — חוצצות.

ותוהים: אי הכי [אם כך] הלשון "פטורים" אינה מדוייקת, "אסורים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי יש בהן חציצה בכהנים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש ברשימה זו] גם לוים וישראל דלא מתנו ליה [שאי אפשר לשנות שם] "אסור", שהרי להם בוודאי מותר הדבר, שאין בהם דין חציצה, משום הכי תנא [כך שנה] "פטורין", שהיא משותפת לכולם.

ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: תפילין, אם הניחן הכהן אינן חוצצות! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] של יד, שהן חוצצות בין הבגד והבשר, הא [זו] של ראש אינן חוצצות.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] תפילין של יד? דכתיב [שנאמר]: "ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג), ללמד שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין הבגד) לבשרו, של ראש נמי כתיב [גם כן נאמר]: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט, ו), ויהיו איפוא התפילין חציצה בין המצנפת והראש!

ומשיבים: תנא [שנה החכם]: שערו של הכהן הגדול היה נראה בין ציץ למצנפת, שהציץ היה על המצח, נמוך מקו השיער, והמצנפת היתה גבוהה ממנו,