נפל עכבר לגו חלא [לתוך חומץ], מאי [מה] דינו? אמר ליה [לו] רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי [היה מעשה כעין זה בביתו] של רב כהנא, ואסר אותו רב כהנא, ומכאן שהוא נותן טעם לשבח ופוסל. אמר ליה [לו] רב אשי: משם אין ראיה, ההוא אימרטוטי אימרטט [אותו עכבר נתמרטט לחתיכות קטנות] ורב כהנא אסר משום החשש שיבואו לאכול חתיכה ממש מן העכבר בתוך החומץ.

מסופר, רבינא סבר [סבור היה] לשעורי [לשער אותו] ולבטלו במאה וחד [ואחד], אמר: לא גרע [גרוע], אינו חמור יותר מתרומה, דתנן [ששנינו במשנה]: תרומה עולה (מתבטלת) באחד ומאה. אמר ליה [לו] רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא [שמא] כתבלין של תרומה בקדירה דמי [נחשב], שלא בטיל טעמייהו [בטל טעמם] באחד ומאה, אלא ביותר מכך!

ועוד מסופר, רב אחאי שיער בחלא בחמשין [בחומץ בחמישים] שסבור היה שחומץ שטעמו חריף אינו זקוק לשישים כמו שאר איסורים שבתורה כדי לבטל טעמו של העכבר. ורב שמואל בריה [בנו] של רב איקא שיער בשיכרא בשיתין [בשיכר בשישים].

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: אידי ואידי בשיתין [זה וזה בטלים בשישים], וכן כל איסורין שבתורה, בדרך כלל בטלים בשישים.

א משנה נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר — מותר, אם הודיעו הישראל לנכרי שהוא מפליג (הולך למקום רחוק), הרי שיעור הזמן בו נאסר היין, אם לא היה שם ישראל — כדי שישתום שיעשה נקב במגופת החבית (פקק העשוי מטיט וכיוצא בו), ויסתום אחר כך את הנקב, ויגוב ויתייבש המקום שבו עשה את הנקב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית על ידי שבירת המגופה כולה, ויגוף ויעשה לה מגופה חדשה, ותיגוב (ותתייבש) המגופה הזו.

המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריא (בדרך קצרה) והנכרי אינו יודע מתי הישראל חוזר, אפילו אם נכנס בינתיים למדינה (לעיר) ורחץ — הרי זה מותר, משום שהגוי לא ינסך, שהוא מפחד שמא יגיע הישראל בכל רגע.

אם הודיעו הישראל לנכרי שהוא מפליג לזמן מרובה — הרי הזמן שמותר הוא עד כדי שישתום (יעשה נקב) ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף המגופה ותיגוב המגופה.

ישראל המניח נכרי לבדו בחנות יין שלו, אף על פי שיצא ונכנס הישראל ואינו נמצא שם כל הזמן — מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג — כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.

היה ישראל אוכל עמו עם הנכרי על השולחן, והניח לגינין (כדים קטנים) של יין על השולחן, ולגין אחר על הדולבקי (דלפק, שמניחים עליו כלי אוכל ושתיה) והניחו לבדו ויצא — מה שעל השולחן אסור, שמן הסתם לקח ושתה ממנו, ואילו הלגין שעל הדולבקי — מותר. ואם אמר לו לגוי: הוי מוזג ושותה — אף הלגין שעל הדולבקי אסור, שהרי התיר לו למזוג לעצמו. וכן חביות פתוחות שהיו שם — אסורות, סתומות — מותרות, אם שהה מחוץ למקום כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

ב גמרא בפירוש המשנה מבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] "בחזקת המשתמר"? ומסבירים: כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: הרי שהיו חמריו ופועליו, שהיו עמי ארצות וחזקתם טמאים, טעונין טהרות (יין או פירות שנעשו בטהרה), והוא מזהירם שלא יגעו בהם, אבל אינו יודע אם עשו כן או לא, אפילו הפליג מהן יותר ממיל — טהרותיו טהורות, שאנו אומרים שכיון שהזהירם הם חוששים ממנו. ואם אמר להן: "לכו ואני בא אחריכם", שידעו שאינו הולך עימם, הרי כיון שנתעלמה עינו מהם ואין הוא עוד רואה אותם — טהרותיו טמאות.

ושואלים: מאי שנא רישא [במה שונה בתחילה הראש, במקרה הראשון] שאם הפליג — טהרותיו טהורות, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הסוף] שלאחר שנעלמו מעיניו — טמאות? אמר רב יצחק: רישא [בתחילה] מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך, כלומר שדואג שיטבלו, כדי שלא יטמאו את הטהרות, ולכן אין לחשוש למגעם.

ומקשים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, בסוף גם כן] כיון שטיהר אותם לכך, מדוע אנו צריכים לחשוש שטימאו אותם? ומשיבים: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו ואף על פי שהם עצמם היו טהורים, שמא פגעו בדרך בעם הארץ אחר ונטמאו הטהרות על ידו, ובזה אין הם מקפידים. ומקשים: אי הכי [אם כך] אם לכך אתה חושש, אפילו רישא נמי נימא הכי [בתחילה גם כן נאמר כך]!

אמר רבא: