סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

פירוש שטיינזלץ

לגוי אחד שנקרא אבידרנא ביום אידם (חגם) של הגוים, אמר: ידענא ביה דלא פלח [יודע אני בו שאינו עובד] לעבודה זרה, ולכן אין לו דין גוי לענין זה. אמר ליה [לו] רב יוסף, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה, ובוודאי אבידרנא זה לא קיבל עליו בפני ישראל! אמר לו רב יהודה: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — הרי זה לענין להחיותו, שאם קיבל עליו לפני שלושה מישראל מצוה לדאוג לקיומו ורווחתו אם הוא זקוק לכך.

הקשה לו רב יוסף, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל, הרי הוא כמין (כופר) שבאומות, והרי אבידרנא זה וודאי לא מל! ענה לו: התם [שם] מדובר כגון שאותו גוי שרצה להיות גר תושב קיבל עליו למול, והתחרט ולא מל, ובמקרה זה אנו סבורים שבגלל כפירה הוא שלא מל, אבל סתם גר תושב אינו נזקק לכך.

כיוצא בזה מסופר, רבא אמטי ליה קורבנא [הביא לו מתנה] לשר אחד שנקרא בר שישך ביום אידם (חגם) של הגוים, אמר: ידענא ביה דלא פלח [יודע אני בו שאינו עובד] לעבודה זרה. אזל [הלך] רבא אליו אשכחיה [ומצא אותו את בר שישך] דיתיב עד צואריה בוורדא הוא יושב עד צווארו בשמן ורד] וקיימן [ועומדות] זונות ערומות קמיה [לפניו] לשמשו. אמר ליה [לו] בר שישך לרבא: אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי [יש לכם היהודים כגון זה בעולם הבא שלכם]? אמר ליה [לו] רבא: דידן עדיפא טפי מהאי [עולם הבא שלנו עדיף יותר מזה]. אמר ליה [לו]: טפי מהאי מי הוה [יותר מזה האם יכול להיות]? אמר ליה [לו] רבא: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא [אתם יש עליכם אימת המלכות, אנו לא תהיה עלינו בעולם הבא אימת המלכות]. אמר ליה [לו] בר שישך: אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי [אני על כל פנים איזו אימת מלכות יש עלי]? שאני אדם גדול ואיש אינו מעיז להציק לי.

עד דיתבי הם יושבים שם] אתא ההוא פריסתקא דמלכא [בא שליח אחד של המלך], אמר ליה [לו] לבר שישך: קום, דקבעי לך מלכא [שצריך אותך המלך]. כי נפיק ואזיל [כאשר יצא בר שישך והלך משם], אמר ליה [לו] לרבא: עינא דבעי למיחזי לכו בישותא [עין שרוצה לראות לכם רע] תיפקע, שהרי רואים כמה אתם צודקים, שמיד הוכחה אמיתות דבריך שאימת המלך עלי, אמר ליה [לו] רבא: אמן, ומסופר פקע עיניה [פקעה התבקעה עינו] של בר שישך שהיתה עינו רעה בישראל.

אמר רב פפי: איבעי ליה למימרא ליה מהאי קרא [היה צריך רבא לומר לו תשובה מפסוק זה]: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" (תהלים מה, י), שלעתיד לבוא בנות מלכים ישרתו את בני ישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: איבעי ליה למימרא ליה מהכא [היה צריך לומר לו מכאן, מפסוק זה] מה השכר הצפוי לבני ישראל לעתיד לבוא: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד, ג).

א שנינו במשנה שאם שכרו הגוי לעשות עמו מלאכה אחרת ובתוך מלאכתו אמר לו להעביר לו חבית של יין נסך — שכרו מותר. ומעירים: ומלשונה הכללית של המשנה יש להבין כי הדין כן אף על גב [אף על פי] שלא אמר ליה [לו] דבר זה לעיתותי ערב כלומר, בסוף יום העבודה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ששנינו בברייתא: גוי השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו: "העבר חבית של יין נסך ממקום למקום"שכרו מותר. ונדייק משם: טעמא [הטעם], דווקא כשאמר ליה [לו] לעיתותי ערבאין [הדין כן], שהוא מותר, מפני שברור שגמר את מלאכתו עליה הוא מקבל את שכרו, והעברת חבית זו אינה שייכת לכך. אבל אם עשה כן במשך כולי יומא [כל היום]לא!

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן משנתנו], במקרה שאמר לעיתותי ערב תנן [שנינו]. רבא אמר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שנאסר השכר אם לא היה זה לעיתותי ערב, הרי זה במקרה שאמר ליה [לו]: "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", שאז הבאת כל החביות נחשבת כדבר אחד, ואם היתה אחת מהן יין נסך כל שכרו נאסר משום שכר יין נסך שמעורב בו, הא [זה] שמותר בכל אופן — במקרה שאמר ליה [לו]: "העבר לי חבית חבית בפרוטה", ששכר כל חבית משולם לעצמו.

והתניא [וכן שנויה ברייתא]: השוכר את הפועל, ואמר לו: "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", ונמצאת חבית אחת של יין נסך ביניהןשכרו אסור משום תערובת זו, אבל אם אמר לו: "חבית חבית בפרוטה", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהןשכרו מותר.

ב שנינו במשנה: גוי השוכר את החמור להביא עליה יין נסךשכרו אסור, אבל אם שכרה כדי לישב עליה, אף על פי שהניח הגוי לגינו (כד) של יין נסך עליו — הרי זה מותר. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? היינו רישא [הרי זו אותה הלכה שבתחילה], שהעיקרון הוא אחד, אלא רק בשינוי המעשה! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הסוף הוצרך לו] לומר: שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו עליהשכרו מותר, שלא שילם כלל עבור הנחת הלגין.

ומדייקים: למימרא, דלגין לאו דינא הוא לאותוביה [האם לומר מכאן, שהלגין אין דינו להושיבו עליו, על החמור], ומשום כך, הולכת הלגין אינה בכלל תנאי ההובלה?

ורמינהי [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא : השוכר את החמורשוכר מניח עליה על החמור את כסותו ולגינתו (כדו) ומזונותיו של אותו הדרך, מכאן ואילך (מעבר לכך) אם רוצה להניח דברים נוספים על אלה חמר מעכב עליו שלא יכביד על החמור. ומצד אחר חמר מניח עליה על החמור שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, מכאן ואילך אם רוצה להוסיף — שוכר מעכב עליו שלא יפריע לחמור!

אמר אביי: נהי [אם אמנם] שלגין דינא [דין] הוא לאותובי [להושיב], מיהא אי לא מותיב ליה, מי אמרינן ליה [על כל פנים אם לא יושיב אותו את הלגין, האם נאמר לו השוכר]: נכי ליה אגרא דלגינתו [נכה לו את השכר של הלגין שלו שלא הניח על החמור]? ומכיון שבעל החמור אינו מנכה לו אם לא הניח את הלגין, הרי גם כאשר הוא מניחו — אינו מתחייב עליו משום שכר יין נסך.

ולעצם דין הברייתא שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דשכיח למזבן [אם שמצוי לקנות מזון] במשך הדרך הזו — חמר נמי לעכב [גם כן יעכב] את השוכר שלא יקח מזונות של כל הדרך, אלא רק של יום אחד, ואי דלא שכיח למזבן [ואם שלא מצוי למכור]שוכר נמי לא לעכב [גם כן לא יעכב] את החמר מלקחת איתו מזונות לכל הדרך!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא [שמצוי לטרוח ולקנות מתחנה לתחנה] ויספיק לו כדי יום אחד, החמר דרכיה למיטרח ולמזבן [דרכו לטרוח ולקנות] בדרך, ולכן אין מתירים לו להניח מזונות כל הדרך על החמור, ואילו השוכר לאו דרכיה למיטרח ולמזבן [אין דרכו לטרוח ולקנות] בדרך, ולכן מאפשרים לו לקחת את כל המזונות יחד איתו.

מסופר, אבוה [אביו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר