סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

משמשת וראתה נדהאינה צריכה טבילה, אבל בעל קרי גרידא [בלבד]מחייב [מחוייב], ואם כן, עלינו לפרש את דברי ר' יהודה במשנה "מברך לפניהם ואחריהם" באופן זה: לא תימא [אל תאמר] "מברך" בפיו דווקא, אלא הכוונה היא מהרהר, שצריך להרהר בלבו דברי ברכות אלה.

על הסבר זה מקשים: ומי אית ליה [והאם יש לו, האם סבור] ר' יהודה שיש תוקף להרהור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בעל קרי שאין לו מים לטבול בהם לטהרתו — קורא קריאת שמע, ואולם אינו מברך את ברכות קריאת שמע, לא אלו שלפניה ולא שלאחריה. ואוכל פתו (לחם) ומברך לאחריה את ברכת המזון, ואינו מברך לפניה את ברכת "המוציא". אבל מכל מקום בכל המקרים הללו מהרהר הוא בלבו ואינו מוציא בשפתיו, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך בכל הברכות מוציא בשפתיו. הרי שאין ר' יהודה רואה פתרון בהרהור הברכות ומתיר במפורש להוציא בשפתיו.

אמר רב נחמן בר יצחק: יש לפרש את דברי ר' יהודה במשנה בדרך אחרת, ולומר כי עשאן ר' יהודה את הברכות כהלכות דרך ארץ. שלדעת חכמים אחדים אין הלכות אלה נחשבות לעניין זה כשאר דברי תורה, ומותר ללמדן אף בטומאה.

וכשיטה זו דתניא [ששנינו בברייתא]: נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו, בפסוק הסמוך לו] "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב" (שם י), מה להלן במתן תורה היה המעמד באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן לימוד התורה שבכל דור ודור צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע.

מכאן אמרו חכמים: הזבים והמצורעים ובאין על נדות, אף שטומאתם חמורה — מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות. אבל בעלי קריין אסורים, שכן הטומאות החמורות באות כדרך מחלה או אונס והטמא יכול שיהיה באימה וביראה בעת שלומד תורה, מה שאין כן טומאת קרי לסוגיה שמקורה הוא קלות ראש והסרת האימה והיראה, ולכן אין ראוי שבעל קרי יעסוק בתורה. ואולם רבו הדעות מה הוא גדרם המדוייק של דברי התורה האסורים ללימוד לבעלי קרי.

שר' יוסי אומר: שונה הוא בעל הקרי במשניות הרגיליות (שהוא רגיל בהן), ובלבד שלא יציע לפני עצמו את המשנה החדשה ללימוד בדרך עיון. ר' יונתן בן יוסף מיקל ואומר: מציע הוא את המשנה, ואינו מציע את הגמרא, שהיא עומק העיון בתורה. ר' נתן בן אבישלום מיקל ממנו ואומר: אף מציע את הגמרא, ובלבד שלא יאמר בפיו את אזכרות שם ה' שבו. ר' יוחנן הסנדלר תלמידו של ר' עקיבא אומר משום (בשם) ר' עקיבא רבו: לא יכנס בעל קרי למדרש, כלומר, למדרש המקראות כל עיקר. ואמרי ליה [ויש אומרים] שכך אמר: לא יכנס לבית המדרש כל עיקר. ר' יהודה מתיר לטמא קרי ואומר: שונה הוא את הלכות דרך ארץ בלבד. ואם כן יש לומר ביחס לבעייה שהועלתה שגם הברכות נחשבות בעיני ר' יהודה כהלכות דרך ארץ ומותר לאמרן בפה.

בהמשך לדברים מסופר מעשה בר' יהודה עצמו שראה קרי, והיה מהלך על גב (שפת) הנהר עם תלמידיו. אמרו לו תלמידיו: רבינו, שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ, שלשיטתו מותר לו הדבר לעשות זאת אף בטומאה. ירד וטבל בנהר ושנה להם. אמרו לו: לא כך למדתנו רבינו, שונה הוא שמותר לו לשנות בהלכות דרך ארץ?! אמר להם: אף על פי שמיקל אני על אחרים ומתיר להם לשנות בלי טבילה, מחמיר אני על עצמי.

א ועוד בענין לימוד תורה בטומאה תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולפיכך גם לטמא מותר לעסוק בתורה, וכן נהג גם הלכה למעשה. וכפי שמסופר מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מר' יהודה בן בתירא, שאותו תלמיד בעל קרי היה, וכיון שנתנו לו לקרוא קרא בגמגום, משום שלא רצה לבטא את דברי התורה במפורש. אמר ליה [לו] ר' יהודה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שכן אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאום ה'" (ירמיהו כג, כט), מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

ב בברייתא הזאת אמר מר [החכם] שבעל קרי מציע, כלומר, מותר לו להציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' אלעאי, שאמר ר' אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום (בשם) רבינו (רב): הלכה היא שבעל קרי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. ומחלוקת זו היא כתנאי מחלוקת תנאים] שנחלקו אף הם בנושא זה. ששנינו: בעל קרי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה בן גמליאל אומר משום ר' חנינא בן גמליאל: זה וזה אסור. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה מותר.

ובהקבלת הדעות: מאן דאמר [זה שאומר] שזה וזה אסור — הרי זה כשיטת ר' יוחנן הסנדלר, ומאן דאמר [וזה שאומר] שזה וזה מותר — הרי זה כשיטת ר' יהודה בן בתירא.

ג ובסיכום ההלכה אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי [נוהג העולם, הכל נוהגים, כשלושה זקנים אלה]כשיטת ר' אלעאי בדיני ראשית הגז. כשיטת ר' יאשיה בדיני כלאיים, כשיטת ר' יהודה בן בתירא בדברי תורה.

ומפרטים: כשיטת ר' אלעאי בראשית הגזדתניא כן שנינו בברייתא], ר' אלעאי אומר: חובת הפרשת ראשית הגז מן הצאן לכהן אינו נוהג אלא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, וכן נוהגים.

כשיטת ר' יאשיה בכלאים, כדכתיב [כפי שנאמר]: "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), ר' יאשיה אומר: יש לפרש שלעולם אינו חייב הזורע כלאים מן התורה אלא עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן ענבים במפולת יד, כלומר, שבשעה שזורע את הכרם הריהו עובר באותה שעה גם על כלאי זרעים וגם על כלאי הכרם.

וכשיטת ר' יהודה בן בתירא שמותר לבעל קרי לעסוק בדברי תורה, דתניא כן שנינו בברייתא] , ר' יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה.

ד וכפי שמסופר: כי אתא [כאשר בא] זעירי מארץ ישראל לבבל, ביטא את סיכום ההלכה בענין זה בתמצית ואמר: בטלוה לטבילותא [לטבילה] ואמרי לה [ויש אומרים]: בטלוה לנטילותא [לנטילה]. ובהסבר הדברים: מאן דאמר [מי שאומר] כי בטלוה לטבילותא [לטבילה] — משמעו קבלת שיטת ר' יהודה בן בתירא שאין בעל קרי צריך לטבול. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי בטלוה לנטילותא [לנטילה]כי הא [הריהו] כרב חסדא שהיה לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא [מקלל את מי שמחזר אחר מים לנטילת ידיים בזמן התפילה].

ה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: בעל קרי שנתנו (שפכו) עליו תשעה קבין מים שאובים — די לו בכך כדי להיות טהור ואינו חייב עוד לטבול במקווה. ומסופר: נחום איש גם זו לחשה (אמר בצינעה) להלכה זו לר' עקיבא, ור' עקיבא לחשה לבן עזאי תלמידו, ואילו בן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק בפירסום. בגרסת הדבר פליגי [נחלקו] בה תרי אמוראי [שני אמוראים] במערבא (בארץ ישראל), ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד תני [אחד מהם שנה]: בן עזאי שנאה לתלמידיו בשוק, וחד תני [ואחד מהם שנה]: בן עזאי גם הוא לחשה לתלמידיו.

ומסבירים את הבדלי הסברה שמאחורי הבדלי הנוסחה. מאן דתני [מי ששנה, אותו חכם שגרס] שבן עזאי שנאה להלכה זו בשוק בפרסום, הרי טעמו של דבר משום ביטול תורה, כי מאחר שבעל קרי שלא טבל אסור בדברי תורה, הרי כל הקלה בדיני טבילתו מקילה עליו את הלימוד. וכן משום ביטול פריה ורביה, שמא יימנעו אנשים בגלל חובת הטבילה מפריה ורביה. ומאן דתני [ומי ששנה, החכם שגרס] שבן עזאי רק לחשה לתלמידיו ולא פירסם הלכה זו — כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, אם יהא קל כל כך להיטהר.

על עיקר טבילה זו אמר ר' ינאי: שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה. כלומר, לא נקבעה הלכה פסוקה בנושא זה, ואולם כל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו.

מסופר שאמר ר' יהושע בן לוי: מה טיבן של בעלי קרי טובלי שחרין (שחרית)? על כך תמהים: כיצד אפשר לשאול מה טיבן?! הא איהו [הרי הוא עצמו] שאמר שבעל קרי אסור בדברי תורה וחייב הוא לטבול בשחרית. אלא יש לפרש שהכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: מה טיבן בטבילה בארבעים סאה של מים במקווה כשר, והלא אפשר להיטהר גם בתשעה קבין. וכן מה טיבן בטבילה דווקא, הרי אפשר גם בנתינה של מים שאובים על הטמא.

על כך אמר ר' חנינא: גדר גדול גדרו בה על ידי תקנת הטבילה בארבעים סאה. דתניא כן שנינו בברייתא]: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! כלום יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן אחר כך להיטהר? מיד פירש אותו אדם. הרי שחובת הטבילה גרמה למנוע אנשים מן העבירה.

ו אמר להו [להם] רב הונא לחכמים: רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו: אי [אם] משום צינה, שקשה לכם לטבול במי המקוה הקרים, והלא אפשר להיטהר מקריו במרחצאות חמים, שאף כי אינם נחשבים כמקווה כשר לעניינים אחרים, דיים לטהרה זו.

אמר ליה [לו] רב חסדא: וכי יש טבילה בחמין? אמר ליה [לו] רב הונא: אכן, ספק בדבר כשרותה של טבילה מיוחדת זו אף במרחצאות כבר הועלה, ורב אדא בר אהבה קאי כוותך [עומד כמותך, בשיטתך], ואולם אני עומד בדעתי להכשיר.

מסופר: ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא [היה יושב באגן אמבטיה של מים בבית המרחץ], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל ואייתי [לך והבא] לי תשעה קבין מים ושדי עלואי [וזרוק עלי] להטהר מטומאת קרי. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא: למה ליה [לו] למר כולי האי [כל זה ]? והא יתיב בגווייהו [והרי אתה יושב בתוכם], שיש בוודאי באגן תשעה קבין מים! אמר ליה [לו]: דינן של תשעה קבין אלו הרי הוא כדין ארבעים סאה במובן זה שהלכותיהם קצובות ומוגדרות, מה ארבעים סאה אינן כשרות לטהר אלא באופן אחד, בטבילה ולא בנתינהאף תשעה קבין מטהרים בבעל קרי רק בנתינה ולא בטבילה.

ז מסופר כי רב נחמן תקן חצבא [התקין כד] בת (קיבולת של) תשעה קבין, כדי שיוכלו התלמידים לשפוך על עצמם את המים ולהיטהר. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר כי נמסרה הלכה בשם ר' עקיבא ור' יהודה גלוסטרא שאמרו: לא שנו שמותר לבעל קרי להיטהר בשפיכת תשעה קבין אלא למי שהיה חולה וראה קרי לאונסו. אבל אפילו לחולה המרגיל, כלומר, שהקרי בא לו מתוך משכב אשה, צריך לטבילה גמורה בארבעים סאה.

אמר רב יוסף: אם כן, אתבר חצביה [נשבר כדו] של רב נחמן, כלומר, אין עוד תועלת בכד זה, שהרי רק אנשים מעטים נכנסים להגדרה של חולה הרואה קרי לאונסו. ואולם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל סיפר כי באושא הוה עובדא [היה מעשה]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר