דאי משכחנא [שאם אמצא] תנא דאסר [שאוסר] כר' נתן, הסבור שיין שנגע בו גוי אסור בהנאה, אוסריניה [אאסור] את היין הזה אפילו בהנאה. והיכן נאמרו דבריו של ר' נתן? דתניא [ששנויה ברייתא]: מדדו הגוי ליין של ישראל, בין שמדדו ביד בין ברגל — ימכר, ר' נתן אומר: אם מדדו ביד — אסור, ברגל — מותר.

על כך יש לשאול: אימר [אמור] שאמר ר' נתן שהיין נאסר בהנאה, כשנגע בו הגוי ביד, אבל אם נגע בו ברגל מי [האם] אמר? הרי אף ר' נתן אינו אוסרו בהנאה! אלא זה היה הטעם שהשהה שמואל את הבעיה, סבור היה: דאי משכחנא [שאם אמצא] עוד תנא דשרי [שמתיר] כדעת ר' שמעון, שמתיר יין שנגע בו גוי בלי כוונה לנסך, אישרייה [אתיר] את היין הזה אפילו בשתייה.

ובענין זה מסופר, ההוא עובדא דהוה [מעשה היה] במקום ששמו בירם, דההוא גוי דהוה קא סליק בדיקלא ואייתי לוליבא [שגוי אחד היה עולה בדקל והביא איתו לולב], בהדי דקא נחית נגע בראשה דלוליבא בחמרא [בתוך כדי שירד מן הדקל נגע בראש הלולב ביין] שלא בכוונה, שרייה [התיר אותו] רב לזבוניה [למוכרו] לגוים.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב, והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר: אפילו תינוק בן יומו (שוודאי אין בו כוונה) הוא עושה יין נסך! אמר להו [להם]: אימור דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] שהתינוק עושה אותו יין נסך לאסור אותו בשתייה, לאוסרו באיסור הנאה מי אמרי [האם אמרתי]? ולכן מותר למוכרו.

א גופא [לגופו] של דבר, שאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב ממה ששנינו בברייתא: הלוקח (הקונה) עבדים מן הגוים, שמלו ולא טבלו עדיין, ואינם נחשבים עוד כמגויירים, וכן בני השפחות, שגדלו בבית ישראל, שמלו ולא טבלו — רוקן ומדרסן בשוק טמא, שהם נחשבים כגוים ומטמאים כזבים ברוק ובמדרס, ואמרי לה [ויש אומרים]: טהור.

ולגבי יינן — גדולים שבהם עושים יין נסך, קטנים אין עושים יין נסך, ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים? גדולים — הם אלה שיודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה, קטנים — אלה שאינם יודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה.

קתני מיהת [שנה על כל פנים] שגדולים — אין [כן] עושים יין נסך, קטנים — לא, בניגוד לדברי רב! ומשיבים: תרגמה [תרגם, הסבר זאת] דווקא לגבי בני שפחות, שאם קטנים הם, כיון שגדלו בבית ישראל אין לחשוש להם כל כך ליין נסך, ואין הדין כן בעבד של גוי.

ושואלים: הא [הרי] "וכן" קאמר [אמר], כלומר שדין בני שפחות כדין עבדים! ומשיבים: לגבי רוקן ומדרסן אמרו, שלענין זה דינם שווה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שרוקן ומדרסן טמא, לומר שאף בני השפחות דינם כן, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טהור מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אם בשל עבדי גוים הוא טהור, כל שכן שיהא הדין כן בבני שפחות, ואין צריך לאומרו! אלא בוודאי לענין יינם נאמר.

ומשיבים: גם אם לענין יינם נאמרה השוואה זו, יש להסביר כי הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שעבדים דינם דומיא [דומה] לבני שפחות, מה בני שפחות דווקא מלו ולא טבלו הוא שעושין יין נסך, אבל אם מלו וטבלו לא, אף עבדים כן, אחרי שמלו וטבלו אין עושים יין נסך.

ובא הדבר לאפוקי [להוציא] מדברי רב נחמן שאמר בשם שמואל, שאמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן הגוים, אף על פי שאלה מלו וטבלו — עדיין עושין יין נסך, משום שעדיין יש להם הרגלים של עבודה זרה, עד שתשקע (תיעלם) עבודה זרה מפיהם, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא, שאין הדבר כן.

ב גופא [ודנים לגופה] של הלכה זו, אמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן הגוים, אף על פי שמלו וטבלו — עושין יין נסך עד שתשקע עבודה זרה מפיהם. וכמה שיעורו של דבר זה? אמר ר' יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש.

איתיביה [הקשה לו] רבה לרב נחמן ממה ששנינו בברייתא שהובאה לעיל: הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו — רוקן ומדרסן