הוגה את השם באותיותיו, שהיה מבטאו כמו שהיה כתוב. ושואלים: ובאמת הכי עביד הכי [כיצד עשה כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו!

ומשיבים: הוא להתלמד עבד [עשה], כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] לגבי איסור כשפים: "לא תלמד לעשות" (דברים יח, ט) אבל אתה למד להבין ולהורות, משמע שיש דברים שמותר לעשות בדרך לימוד.

ושואלים: אם כן, אלא מאי טעמא אענש [מה טעם נענש]? ומשיבים: משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי [שהיה]], שהיה צריך לעשות זאת בצינעה, ולא בפני הרבים. וגזרו על אשתו להריגה, משום שלא מיחה ביה [מחתה בו] שלא יעשה כן. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות בחבירו על עבירה שעובר, ואינו מוחה — נענש עליו. ועוד גזרו

על בתו לישב בקובה של זונות, מדוע? אמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו זאת מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו בשיחה ביניהם: כמה נאות פסיעותיה (הליכתה) של ריבה (נערה) זו, כיון ששמעה כך מיד דקדקה (הקפידה) בפסיעותיה להלך כך, באופן שימצא חן בעיני הגברים, ולכן נענשה. והיינו [וזהו] שאמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "עון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו)? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, כלומר, עוונות שאדם אינו שם לב אליהם, שהם עוונות קטנים שאינם נחשבים בעיניו, כגון דרך הליכתו, מסובין (סובבים) לו ליום הדין.

ומסופר: בשעה שיצאו שלשתן מן הדין צדקו עליהם את הדין, הוא, ר' חנינא בן תרדיון, אמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), ואשתו אמרה את המשכו של כתוב זה: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". בתו אמרה: "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו" (ירמיהו לב, יט). אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות אלה של צדוק הדין בשעת צדוק הדין.

א ובענין זה של ר' חנינא בן תרדיון תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחלה ר' יוסי בן קיסמא, הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי [אין] אתה יודע שאומה זו, רומי, מן השמים המליכוה? שהרי החריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, משמע שמן השמים נגזר כך, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר תורה מונח לך בחיקך בניגוד לגזירותיה של אומה זו!

אמר לו: מן השמים ירחמו ולא יקרה לי דבר. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם עניינים של סברה, ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה שמונח לך בחיקך באש! אמר לו ר' חנינא: רבי, מה אני לחיי העולם הבא, כלומר, האם ראוי אני לכך?

אמר לו: כלום מעשה בא לידך? איזה מעשה מיוחד בא לידך שאתה יכול לראות בו סימן? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים את כל הכסף שהייתי צריך לפורים לצרכי עניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

אמרו: לא היו (חלפו) ימים מועטים עד שנפטר ר' יוסי בן קיסמא מחוליו, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו.

הביאוהו לדין וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור (אש), והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו במהרה, אלא יתייסר הרבה בשריפה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך ביסורים אלה? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.

אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: רואה אני גליון נשרפין ואותיות שבהם פורחות למרום. אמרו לו: אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש, שתמות מהרה! אמר להן: מוטב שיטלנה את נשמתי מי שנתנה, הקב"ה, ואל יחבל הוא האדם בעצמו להקדים את מותו.

אמר לו קלצטונירי (התליין): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך ובכך מקרב את מותך וממעט את יסוריך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. אמר לו התליין: השבע לי על כך! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא התליין קפץ ונפל לתוך האור ומת.

יצאה בת קול ואמרה: ר' חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת כתליין זה, ויש קונה עולמו בכמה שנים כמו ר' חנינא בן תרדיון.

ב מספרים כי ברוריא דביתהו [אשתו] של ר' מאיר, ברתיה [בתו] של ר' חנינא בן תרדיון הואי [היתה], אמרה ליה [לו] לר' מאיר: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי [מזולזל בי הדבר שאחותי יושבת] בקובה של זונות, עשה משהו להצילה. שקל תרקבא דדינרי ואזל [נטל תרקב של דינרים והלך לשם], אמר: אי [אם] לא איתעביד [נעשה] בה איסורא [איסור], מיתעביד ניסא [ייעשה לה נס], אי עבדה איסורא [אם עשתה איסור] — לא איתעביד [ייעשה] לה ניסא [נס].

אזל נקט נפשיה כחד פרשא [הלך, ועשה עצמו כאחד הפרשים], אמר לה: השמיעני (היבעלי) לי, אמרה ליה [לו]: דשתנא אנא [נידה אני] ואיני יכולה. אמר לה: מתרחנא מרתח [אני אחכה לך] עד לאחר הזמן. אמרה לו: נפישין טובא, ואיכא טובא הכא דשפירן מינאי [יש הרבה נשים בקובה זו, ויש כאן הרבה נשים שהן יפות ממני], שדחתה אותו. אמר: שמע מינה לא עבדה איסורא [למד מכאן, שלא עשתה איסור], כל מי דאתי, אמרה ליה הכי [שבא, אומרת לו כך].

אזל לגבי [הלך אצל] השומר דידה [שלה], אמר ליה [לו]: הבה ניהלה [תן אותה לי], אמר ליה [לו]: מיסתפינא ממלכותא [מתיירא אני מן המלכות] שלא יענישוני על כך. אמר ליה [לו]: שקול תרקבא דדינרא [קח את תרקב הדינרים], פלגא פלח ופלגא להוי לך [חצי תיתן לשלטונות כשידרשו ממך את הכסף וחצי יהיה לך]. אמר ליה [לו]: וכי שלמי, מאי איעביד [וכאשר יגמרו הדינרים הללו, מה אעשה אז]? אמר ליה [לו]: אימא [אמור] "אלהא דמאיר [אלהי מאיר] ענני" ומתצלת [ותינצל]. אמר ליה [לו] השומר: