ומי יימר דהכי איכא [ומי יאמר שכך הוא] שיש בכוח אמירה זו להצילני? אמר ליה [לו] ר' מאיר: השתא חזית [עכשיו תראה]. הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי [היו שם כלבים טורפים שהיו אוכלים אנשים], שקל קלא שדא בהו, הוו קאתו למיכליה [לקח רגב אדמה השליך בהם, היו באים לאוכלו], אמר: אלהא דמאיר ענני [אלוהי מאיר ענני]! שבקוה [הניחוהו]. ראה דבר זה, ויהבה ליה [ונתנה לו] את בת ר' חנינא בן תרדיון לר' מאיר.

לסוף אשתמע מילתא בי מלכא [נשמע הדבר בבית המלך], אתיוה אסקוה לזקיפה [הביאוהו והעלוהו לתליה], אמר: אלהא דמאיר ענני [אלוהי מאיר ענני]! אחתוה [הורידו אותו], שלא יכלו לתלותו. אמרו ליה [לו]: מאי האי [מה זה]? אמר להו [להם]: הכי הוה [כך היה] מעשה, וסיפר להם כל המעשה שקרה.

אתו [באו] וחקקו לדמותיה [את דמותו] של ר' מאיר אפיתחא דרומי [על פתחה של רומי], במקום בו עוברים כולם, אמרי [אמרו]: כל מי דחזי לפרצופא הדין [שרואה את הפרצוף הזה] — לייתיה [שיביא אותו]. יומא חדא חזיוהי [יום אחד ראו אותו], רהט אבתריה [רצו אחריו], רהט מקמייהו [רץ מפניהם], על לבי [נכנס לבית] זונות להיחבא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך התחמק: בשולי גוים חזא [ראה], טמש בהא ומתק בהא [טבל בתבשיל באצבע זו וטעם באצבע זו] כאילו הוא אוכל מתבשילם. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אתא [בא] אליהו אדמי להו [נדמה להם] כזונה, כרכתיה [חיבקה אותו], את ר' מאיר, אמרי [אמרו] הרודפים אחריו: חס ושלום, אי [אם] ר' מאיר הוה [היה], לא הוה עביד הכי [היה עושה כך], וכך ניצל.

קם ערק, אתא [עמד ברח, ובא] לבבל משום הסכנה. ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים]: מהאי מעשה [ממעשה זה] ברח, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: ממעשה של ברוריא אשתו שהתאבדה בגללו ברח, ומחמת הבושה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך לאיצטדינין או לכרקום (מצור) שעושים לאנשי הצבא החונים שם מיני צחוק, וראה שם את הנחשים (המנחשים והמכשפים) ואת החברין (לוחשי לחשים), בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין שהם מיני ליצנים — הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו" (תהלים א, א —ב), הא [הרי] למדת מכאן, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, שאם אינו יושב במושב לצים — תורת ה' חפצו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: [הולכין] לאיצטדינין מותר, מפני שצווח בזמן הצורך ומציל אדם מישראל שעומד ליהרג שם, ולכרקום מותר ללכת מפני ישוב מדינה, שלפעמים הוא יכול להציל את בני העיר הנצורים כשהוא נמצא בין הצרים, ובלבד שלא יתחשב עמהם כאחד מהם, ואם נתחשב עמהם — אסור. ואם כן, קשיא [קשה] מאיצטדינין על איצטדינין, וכן קשיא [קשה] מכרקום על כרקום!

ומוסיפים: בשלמא [נניח] מכרקום על כרקום לא קשיא [אינו קשה], אפשר לפרש: כאן שאסור — במתחשב עמהן, כאן שמותר — בשאין מתחשב עמהן, אלא מאיצטדינין על איצטדינין קשיא [קשה]!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, [דתניא [ששנויה ברייתא]]: אין הולכין לאיצטדינין מפני שהוא מושב לצים. ור' נתן מתיר מפני שני דברים: אחד, מפני שצווח ומציל לפעמים אדם שעומדים להרגו. ואחד, מפני שאם גם אינו מציל, פעמים שמעיד עדות אשה להשיאה, שהוא רואה בעיניו שנהרג בעלה באיצטדיון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות (לתיאטראות ולבתי קרקס), מפני שמזבלין שם זיבול כלומר, זובחים שם זבח לעבודה זרה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: ללכת למקום שמזבלין — אסור מפני חשד עבודה זרה, ומקום שאין מזבלין שם — אסור על כל פנים מפני מושב לצים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין טעם זה לטעם אחר, שהרי לדעת שניהם אסור? ומשיבים, אמר ר' חנינא מסורא: אם נשא ונתן שם איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלדעת ר' מאיר כל מה שעושה שם מסחר יש בו חשש של דמי עבודה זרה, ולדעת חכמים לאו דווקא.

ב לאחר שהוזכר ענין מושב לצים, מביאים כמה דברים בגנות הליצנות. דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א)? ויש לשאול: וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ? שהרי אם לא הולך כלל, ממילא אינו מגיע לכל אותו ענין!

[אלא] לומר לך, שאם הלך — אז סופו לעמוד שם, ואם עמד — סופו לישב, ואם ישב — סופו ללוץ עימם, ואם לץ — עליו הכתוב אומר: "אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא" (משלי ט, יב).

אמר ר' אליעזר: כל המתלוצץ יסורין באין עליו, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם" (ישעיהו כח, כב), ו"מוסריכם" מלשון יסורים. וכן אמר להו [להם] רבא לרבנן [לחכמים] שישבו לפניו: במטותא [בבקשה], בעינא מינייכו [אני מבקש מכם] שלא תתלוצצו, כדי שלא ליתו עלייכו [יבואו עליכם] יסורין.

אמר רב קטינא: כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר: "משך ידו את לצצים" (הושע ז, ה), לומר שכל המתלוצץ הקב"ה מושך ידו ממנו ואינו מפרנסו. אמר ר' שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון" (משלי כא, כד), ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר בתיאור יום הדין הגדול ועונשיו: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו).

וכן אמר ר' אושעיא על פרט אחר בפסוק זה: כל המתייהר (המתגאה) נופל בגיהנם, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: "יום עברה היום ההוא". אמר ר' חנילאי בר חנילאי: כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [כי] כלה (כלייה) ונחרצה שמעתי מאת ה' " (ישעיה כח, כד).

אמר ר' אליעזר: קשה היא הליצנות, שתחילתה יסורין וסופו כלייה. דרש ר' שמעון בן פזי: נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" — כוונתו לטרטיאות ולקרקסיאות של גוים, "ובדרך חטאים לא עמד" — זה שלא עמד בקנגיון (במקום ציד), "ובמושב לצים לא ישב" — שלא ישב בתחבולות במקום בו אנשים יושבים ועוסקים בהתחכמות וליצנות.

שמא יאמר אדם: הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון, אלך ואתגרה בשינה. כלומר, ארבה בשינה ולא אעשה דבר? תלמוד לומר: "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב), כלומר, לא די לו להימנע מעבירה, אלא צריך לעסוק בפועל בלימוד התורה.

ג כיוון שהוזכר כתוב זה, מביאים דרשה אחרת עליו. אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א) — זה