מלכות פרס היתה מושלת בעולם בפני (בזמן שהיה) הבית (בית המקדש) בנוי כבר שלשים וארבע שנה, מלכות יון משלה בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי משלה בפני הבית מאה ושלש שנה, מלכות בית הורדוס גם כן מאה ושלש שנה, מכאן ואילך אחר זמן זה צא וחשוב את חשבונות הזמנים שלך לפי כמה שנים הן אחר חורבן הבית.

על כל פנים, אלמא מאתן ושית הוו [מכאן שמאתיים ושש שנים היו] מאז שבטל שלטון היוונים, ואז היתה תחילת התפשטותה של רומי, ואת אמרת [ואתה אומר] מאה ושמונים שנה הוו [הם] השנים שמלכות הרשעה פשטה קודם שחרב הבית! אלא מכאן יש להסיק מה שאמרנו לעיל, שעשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו [עשרים ושש שנים עמדו הרומאים בנאמנותם עם ישראל, לפי ההסכם שביניהם, ולא השתעבדו בהם], ואמטו להכי לא קא חשיב להו [ומשום כך לא החשיב אותם] ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו, במנין השנים כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.

א אגב ברייתא זו מביאים, אמר רב פפא: אי טעי האי תנא [אם טועה תנא זה] שהוא מונה את מנין השנים לפי חורבן המקדש (כמבואר לעיל: "מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית"), ולא ידע [ואינו יודע] פרטי השנים כמה הוה [הוא], שמן הסתם אינו טועה ושוכח את המאות אלא את השנה המדוייקת, לישייליה לספרא [שישאל את הסופר] הכותב שטרות כמה הוא כתיב [כותב], שכן הסופרים היו כותבים לפי "מנין שטרות" שהוא ראשית שלטון היוונים, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה [ויוסיף עליהם עשרים שנה, וימצא את מספרו], וזאת משום שמנין השטרות החל שלוש מאות ושמונים שנה לפני חורבן הבית. וסימניך [וסימנך] לזכור את הדבר: "זה לי עשרים שנה אנכי בביתך" (בראשית לא, מא).

ולהיפך, אי טעי ספרא [אם טועה הסופר] ואינו זוכר מה פרט השנה, נשייליה [שישאל] את התנא כמה הוא חשיב [מונה] לחורבן המקדש, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה [ויפחית מהם עשרים שנה, וימצא את מספרו], וסימניך [וסימנך], שהתנא צריך להוסיף על מספרו של הסופר, והסופר מחסיר ממניינו של התנא: ספרא בצירא [הסופר ממעט, מקצר], תנא תוספאה [התנא שונה התוספתא] כלומר, התנא הוא זה שמוסיף על המספר.

ב ואגב חשבונות השנים, מביאים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של אליהו: ששת אלפים שנה הוי [הוא] זמן קיומו של העולם, שני אלפים ראשונים הם תוהו שממה, שלא היתה בהם תורה, שני אלפים שאחריו הם שנים של תורה, שני אלפים אחרונות הן הזמן המיועד לימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מאלפיים של משיח מה שיצאו מהן, כלומר, כך וכך שנים (שכל תנא מונה אותן לפי זמנו) ועדיין לא הגיע המשיח.

ושואלים: שני אלפים תורה מאימת [מאימתי] אתה מונה אותן? אי נימא [אם תאמר] ממתן תורה עד השתא [עכשיו], אלפיים של משיח — ליכא כולי האי [אין כל כך הרבה], דכי מעיינת בהו [שכאשר אתה מעיין בדבר], הרי מבריאת העולם עד מתן תורה תרי אלפי [שני אלפים] שלמים, ועוד פרטי דהאי אלפא הוא דהואי [פרטים של אלף זה שלישי הוא שישנם], שמתן תורה היה בשנת אלפיים ארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, ונמצא שעד שהחלו אלפיים של משיח לא נגמרו אלפיים של תורה!

אלא הזמן שמונים לאלפיים שנה של תורה הוא מאותו זמן שנאמר באברהם ושרה: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), שפירשו חכמים שאלה היו אנשים ונשים שאותם קירבו אברהם ושרה לתורה, שאז החלה הפצת התורה בעולם, וגמירי [ולמודים אנו במסורת] שאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה [באותה שעה בן חמישים ושתים היה].

וכך עולה החשבון הראוי, שכן כמה שנים בצרן [חסרות] לאלפיים שנה של תורה מדתני [ממה ששונה] התנא, אם אתה מונה ממתן תורה ועד תחילת אלפיים של משיח? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין [ארבע מאות וארבעים ושמונה שנים הן], כי מעיינת ביה [כאשר אתה מעיין בו] בחשבון זה, אתה מוצא כי מ"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין [ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים הן].

וגם לגבי ברייתא זו אמר רב פפא: אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי [אם טועה התנא ולא יודע את פרט השנים שלו כמה הוא], כשהוא שונה: "וכבר יצאו מאלפיים של משיח כך וכך שנים" ויודע כמה מאות עברו, ואינו זוכר את השנה המדוייקת, לישייליה לספרא [שישאל את הסופר] כמה הוא כתיב [כותב] למניין שטרות, ניטפי עלייהו ארבעין ותמני [יוסיף עליהם ארבעים ושמונה], ומשכח ליה לחומריה [וימצא את מספרו], וסימניך [וסימנך] לדבר: