"ארבעים ושמנה עיר" (במדבר לה, ז). וכיוצא בזה לצד האחר, אי טעי ספרא [ואם טועה הסופר] ואינו זוכר את פרטי השנים למניין השטרות, נשייליה לתנא [ישאל את התנא] כמה קתני [הוא שונה] במניין הפרטים מתחילת האלף החמישי, וניבצר מינייהו [ויפחת ממנו] ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה [וימצא את מספרו], וסימניך [וסימנך]: ספרא בצירא, תנא תוספאה [הסופר ממעט, התנא מוסיף].

א אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: האי מאן דלא ידע [מי שאינו יודע] כמה (באיזו) שנה משני [השנים] בשבוע (בשבע שנות השמיטה) הוא עומד, ניטפי חד שתא [שיוסיף שנה אחת] על מספר השנים מהחורבן, כדי להתחיל את מניינו בתחילת מחזור שמיטה. ונחשוב כללי ביובלי [ויחשב את הכללים, את מאות השנים, ביובלות], שבכל יובל נשלמים שבעה מחזורי שמיטה. ופרטי בשבועי [ואת הפרטים בשביעיות], כלומר, את מה שנותר לאחר החלוקה ליובלות יחלק לשבע (שנות שמיטה), ואולם הואיל ושנת היובל עצמה גם היא עולה למנין שנות השמיטה,

נשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי [יקח מכל מאה שנים שעברו שתים ויוסיף על הפרטים], ונחשובינהו לפרטי בשבועי [ואז יחשב את הפרטים, יחלק אותם לשביעיות], ולפי הנותר מן החלוקה לשבע ידע כמה שני [שנים] בשבוע (בשמיטה) בה הוא עומד עברו. ולדוגמה, אם המנין לשנות החורבן הוא אלף ותשע מאות ושלושים, יוסיף עליו שנה אחת, ונמצא חשבון הפרטים שלושים ואחת. לאחר מכן יטול שתי שנים מכל מאה שנה (בסך הכל שלושים ושמונה) ויוסיפו על מניין הפרטים, ונמצא המנין ששים ותשע. וכשהוא מחלקו לשבע, נותרו בידו שש שנים, ונמצא שהוא עומד בשנה הששית לשמיטה. וסימניך [וסימנך] שמחסרים שתי שנים מכל מאה: "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ" (בראשית מה, ו).

אמר ר' חנינא: אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: קח (קנה) שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד — לא תקח, כי במהרה תבוא הגאולה ואז יחזרו השדות לבעליהם, ולא כדאי הדבר. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם, אם יאמר לך אדם: קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד — אל תקח. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] במניין השנים? איכא בינייהו תלת שנין, דמתניתא טפיא תלת שני [יש ביניהם הבדל שלש שנים, שהברייתא מוסיפה עוד שלש שנים], שארבע מאות שנים לחורבן הן ארבעת אלפים ומאתיים ועשרים ושמונה לבריאת העולם.

ב מסופר, ההוא שטרא דהוה כתיב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו]