תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לשון הכתוב "בשר" בא ללמד כי ואף על פי שיש שם בהרת — ימול, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך לריבוי זה במקרא, אלא ניתן הדבר ללימוד בדרך קל וחומר, שכן אם שבת שהיא חמורה — דוחה אותה המילה, צרעת — לא כל שכן.

א קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "בשר" בא ללמד שאף על פי שיש שם בהרת — ימול, אלו דברי ר' יאשיה. ואף ר' יונתן סובר כן מטעם אחר. ומתעוררת השאלה העקרונית: הא [דבר זה] למה לי קרא [הכתוב] לכותבו, והלא דבר שאין מתכוין הוא, שהרי אין כוונתו לחתוך את נגע הצרעת אלא למול את התינוק, וכלל הוא שכל דבר שאין מתכוין לו — מותר, ואם כן אין צורך בהוכחה מיוחדת במקרה זה!

אמר אביי: לא נצרכא [נצרך] לימוד זה לימוד זה אלא לדברי ר' יהודה שאמר ככלל: דבר שאין מתכוין — אסור. ואילו רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו גם כר' שמעון הסבור ש"דבר שאין מתכוין — מותר", ואולם מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, שאם זו תוצאה הכרחית מן המעשה, אין העושה יכול לאמר שלא נתכוון לתוצאה זו. ובמילה במקום הצרעת, קציצת הנגע היא תוצאה הכרחית. ושואלים: ואביי, לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל סברה זו]? והא [והר י] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שמודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות"! ומשיבים: בתר [לאחר] שאביי שמעה להלכה זו מרבא סברה [קיבל אותו].

איכא דמתני להא [יש שהיה שונה את דברים אלו] של אביי ורבא אהא [על ברייתא זו]: נאמר "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים תשמרו לעשות" (דברים כד, ח). ולמדו מכאן: לעשות ולחתוך את הנגע אי (אין) אתה עושה מעשה במיוחד לצורך זה, אבל עושה אתה שיסור הנגע בעקיפין בסיב (חבל גס) שעל גבי רגלו, ובמוט שעל גבי כתיפו אף שיש שם בהרת. ואם עברה הבהרת — עברה.

ושואלים: והא [ודבר זה] למה לי קרא [פסוק] ללמדני אותו, והרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר! ועל ברייתא זו אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לשיטת ר' יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — אסור. ורבא אמר ששיטה זו אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' שמעון, ואולם מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", שהוא מודה בתוצאה המחוייבת מן הדברים שהעושה חייב. ושואלים: וכי אביי, לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל סברה זו]? והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שמודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות "! ומשיבים: אף אביי לבתר דשמעיה [לאחר ששמעה] לסברה זו מרבא סברה [קיבלה] אף הוא.

ועוד מבררים: ואביי לסברתו הראשונה אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון, שהבינה אביי שאם אינו מתכוון לדבר, אפילו התוצאה מחוייבת ממנו אין בכך איסור, האי [פסוק זה] בענין מילה שנאמר בו "בשר" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? אמר רב עמרם: לימוד זה בא לומר שאפילו במקרה שאומר אותו אדם המל את עצמו במפורש שלקוץ את בהרתו הוא מתכוין — אף על פי כן מילה דוחה את הצרעת.

ושואלים: תינח [נניח] בגדול שמתכוון לעשות דבר אסור, אבל במילת קטן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי הקטן איננו מתכוון כלל! אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן כי לקוץ את הבהרת של בנו הוא קא מתכוין.

ושואלים: אף במקרה זה, אי איכא [אם יש] אדם אחר המסוגל למול את הילד ליעביד [שיעשה] אחר! ואותו אדם מן הסתם אינו מתכוון לקציצת הבהרת אלא לקיום מצות מילה, ולא תיעשה כאן עבירה כלל. שכן אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא מצוות עשה ולא תעשה המתנגשות זו בזו — אם אתה יכול לקיים את שניהם בדרך כלשהי, מוטב, ואם לאו [לא], שאינך יכול — יבא עשה וידחה את לא תעשה. ואף כאן אפשר לקיים גם עשה וגם לא תעשה על ידי אחר! ומשיבים: מדובר באופן דליכא [שאין] אחר, אלא אבי הבן לבדו הוא המסוגל למול אותו, ומשום כך היה צורך לכתוב מפורש שילמדנו שהמילה דוחה את הצרעת.

ב קודם שנינו שאמר מר [החכם] שביום טוב המילה אינה דוחה אותו אלא כשהיא נעשית בזמנה (ביום השמיני ללידתו) בלבד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]?

אמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה אמר קרא [הכתוב] בענין קרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י), ודקדקו: שאין תלמוד לומר "עד בקר" פעמיים, ומה תלמוד לומר "עד בקר" השני — בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו, שהנותר עד בוקר החג אין שורפים אותו בו ביום, אלא דוחים את שריפתו עד היום שלאחר החג, שאין שורפים את פסולי הקדשים ביום טוב. ומכאן למדים שאף שמלאכת הבערת אש לא נאסרה כליל ביום טוב ומותר לבשל ולאפות, מכל מקום לא הותרה הבערה שלא לצורך אוכל נפש. וכן המילה, כיון שיש בה מלאכה לא הותרה אלא ביום השמיני, שאין אפשרות לדחותה.

אביי אמר ראיה אחרת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), ומכאן אנו למדים שלא מקריבים עולת חול בשבת ואף לא עולת חול ביום טוב. נמצא שאף שמותרת השחיטה ביום טוב לצורך אוכל נפש, מכל מקום אסורה היא בקרבנות, ואף במילה לא הותר חיתוך זה כיון שאיננו הכרחי בו ביום.

רבא אמר ראיה אחרת: כי בענין יום טוב אמר קרא [הכתוב]: "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), ומן ההדגשות היתירות למדים אנו כי "הוא" כוונתו שמותרים אף דברים לצורך החג — ואולם לא מכשירין וכלים לצורך אכילה שהם אסורים. "לבדו" — ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא [שאף על פי שהיא באה, נלמדת] מקל וחומר שמילה שלא בזמנה תדחה יום טוב, הרי הדגיש הכתוב "הוא לבדו" — ולא דברים אחרים.

רב אשי אמר: כיון שיש במצוות החג לא רק מצות לא תעשה כי אם גם מצות עשה, שכן "שבתון" שנאמר — עשה הוא, והוה ליה [ונהיה, נעשה לו] יום טוב גם עשה וגם לא תעשה, וכלל הוא שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה המצויים במצוה אחרת.

ג שנינו במשנה שכלל אמר ר' עקיבא: כל דבר שאי אפשר לעשותו מבעוד יום — מותר לעשותו בשבת, אבל מכשירי המצוה שניתן לעשותם מערב שבת אסור לעשות בשבת. אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' עקיבא בענין זה.

ותנן נמי גבי [ושנינו במשנה גם כן אצל] ענין פסח כי האי גוונא [כעין זה]: כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת. ולעומת זאת שחיטה של הקרבן שאי אפשר לעשותה מערב שבת, שהרי קבוע לה זמן מן התורה — דוחה את השבת. ואמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה כר' עקיבא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] להודיענו פעמים שהלכה כר' עקיבא. דאי אשמעינן גבי [שאם היה משמיע לנו שהלכה כר' עקיבא אצל] מילה, היינו אומרים: התם [שם] הוא שמכשירין שאפשר לעשות מאתמול לא דחו [דוחים] את השבת משום דליכא [שאין] עונש כרת גם אם ידחו את המילה, שהרי אין חיוב כרת אלא לכשיגדל הילד ויגיע לחיוב במצוות. אבל פסח דאיכא [שיש] בו כרת — אימא לידחו [אמור אם כן שידחו] המכשירין את השבת, על כן היה צורך להשמיע גם בהלכות פסח.

ואי אשמעינן גבי [ואם היה משמיע לנו אצל] פסח בלבד, הייתי אומר שכך הדין משום שלא נכרתו עליה, על מצות הפסח שלש עשרה בריתות, ואינה חשובה כל כך. אבל מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות — אימא לידחו [אמור שידחו] את השבת, על כן צריכא [צריך] היה להודיענו הלכה זו בשני המקרים.

ד משנה תינוק שהיום השמיני ללידתו חל בשבת וצריך להימול בו ביום, עושין את כל צרכי המילה אף בשבת: מוהלין את הערלה ופורעין מסירים את העור החופה את הערלה ומוצצין את הדם משם ונותנין עליה איספלנית (תחבושת) וכמון לרפואה.

ואם לא שחק את הכמון מערב שבת — לועס אותו בשיניו ונותן אותו על מקום המילה לרפואה. אם לא טרף [עירב] יין ושמן מערב שבת שהיו עושין תערובת זו לרפואה ולחיזוק — ינתן זה היין בעצמו וזה השמן בעצמו.

ואין עושין לה למילה חלוק (כעין כיס לתחבושת) לכתחילה בשבת, אבל כורך עליה סמרטוט לחבישה. אם לא התקין (הכין) את התחבושת מערב שבת שתהא במקום שנעשית בו המילה — כורך על אצבעו את התחבושת ומביא אותה בשבת, ואפילו מחצר אחרת. שאף שהתירו את ההבאה, מכל מקום הצריכו לעשות בה שינוי להביאה כדרך מלבוש.