ועבודה דוחה את השבת, שכן מקריבים את קרבנות השבת בזמנם, ובכל זאת מילה דוחה אותה את הצרעת, שאם היה נגע הצרעת במקום הערלה מותר למול את הילד, אף על פי שנעקר בזה האיסור שלא לקצוץ את נגע הצרעת, אם כן שבת שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מצות מילה החמורה כל כך דוחה אף אותה? זה היה נימוקו של התנא מתחילה.

ומאי [ומהו] לשון "או אינו" דקאמר [שאמר] התנא, ופקפק בדברי עצמו — שכן הדר [חזר] ואמר: וממאי [וממה, מנין] אפשר להסיק שצרעת חמורה מן השבת? דילמא [שמא] שבת חמורה, שכן יש בה עונשין חמורים של כרת ומיתת בית דין ואזהרות הרבה פעמים רבות בתורה. אי נמי [או גם כן]: וממאי [וממה, מנין] אתה יודע שדבר זה בא משום דחמירא [שחמורה] הצרעת היא שאף העבודה אינה דוחה אותה, דילמא [שמא] משום שגברא [האיש] הוא דלא חזי [שאינו ראוי], שלא מחמת חומרת האיסור שיש בצרעת אין העבודה דוחה אותה, אלא משום שאותו אדם אינו ראוי אז לעבודה ואין מקום לדחיה. ולכן מה אני מקיים "וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ג) — חוץ משבת. על כן תלמוד לומר, היה צריך להביא ראיה נוספת מן הכתוב "ביום" — אפילו בשבת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מילה דוחה את הצרעת שחותכים את הערלה אף אם היה בה נגע צרעת, אף שכרגיל איסור תורה הוא לקצוץ נגעי צרעת, בין שהיתה זו מילה בזמנה לשמונה ימים בין שלא בזמנה, אחרי שמונה ימים. ואולם המילה את יום טוב אינה דוחה אלא כשהיא בזמנה בלבד.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? דתנו רבנן [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וכיון שדבר זה נאמר בהכללה, ואף על פי שיש שם בהרת, שהיא אחד מנגעי הצרעת, יקוץ (יקצוץ). ומה אני מקיים (ואיך אני מסביר) את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות" (דברים כד, ח), שממנו למדנו שיש מצות לא תעשה ("השמר" שמשמעו — להמנע מעשייה) האוסרת על קציצת סימני הצרעת — נקיים איסור זה בשאר מקומות, חוץ ממילה.

וחזר התנא ושאל: או אינו אלא שאיסור זה כולל אפילו מילה, ומה אני מקיים "ימול בשר ערלתו" — בזמן שאין בה בהרת. על כן תלמוד לומר מייתור הלשון: "בשר", שלכאורה די היה לומר "ימול ערלתו" ואמר "ימול בשר ערלתו", ללמדנו שצריך להימול ואף על פי שיש שם במקום המילה בהרת.

אמר רבא: האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה [תנא זה מתחילה מה היה נוח לו] ולבסוף מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו]?

שקודם קיבל את ההנחה האחת שמצות המילה חשובה יותר, ואחר כך חזר ודחה הנחה זו ללא טעם, אלא יש לבאר, כי הכי קאמר [כך אמר], כך סבור היה מתחילה: "ימול בשר ערלתו" — שמותר למול ואף על פי שיש שם בהרת, ומילה דוחה את הצרעת. ומה אני מקיים את דברי הכתוב "השמר בנגע הצרעת" — בשאר מקומות חוץ ממילה. אבל מילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דאתיא [שבאה, נלמדת] סברה זו מתוך קל וחומר: ומה שבת שהיא חמורה, ובכל זאת מילה דוחה אותה, צרעת שאינה חמורה כל כך לא כל שכן שתדחה אותה המילה.

ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: ממאי [ממה, מנין] יודע אתה ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה כאמור, ועבודה דוחה את השבת! על כן תלמוד לומר לימוד מיוחד מהמלה המיותרת "בשר" ללמד: ואף על פי שיש שם בהרת מכל מקום מלים.

ב דברי רבא נאמרו גם בלישנא אחרינא [לשון אחרת]. תחילה סבר התנא שמילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בהסתמך על הכלל דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה. ומאי [ומהו] "או אינו" דקאמר [שאמר] — הדר קאמר [חזר ואמר] והעלה ספק זה: אימר דאמרינן דאתי [אמור שאנו אומרים שכרגיל באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — הרי זה במצות לא תעשה גרידא [בלבד], ואולם האי [איסור זה] קציצת הצרעת גם מצות עשה וגם לא תעשה הוא, ומה אני מקיים את הנאמר "ימול בשר ערלתו" — רק בזמן שאין שם בהרת, על כן תלמוד לומר המלה המיותרת "בשר", לומר: ואף על פי שיש שם בהרת.

על עצם הלימוד מן המלה "בשר" שואלים: תינח [נניח] במילת אדם גדול שעדיין לא נימול, דכתיב בהו [שנאמר בהם, בו] "בשר", כאמור "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד). קטן הנימול ביום השמיני נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "בשר", ואולם בינוני, ילד שלא נימול בזמנו ועדיין לא הגיע למצוות, מנא לן [מנין לו] שמילתו דוחה את הצרעת? שהרי ודאי הוא צריך להימול, שכן נאמר במפורש במקרא "המול לכם כל זכר" (בראשית י"ז, י) ולא נאמר בו "בשר",

אמר אביי: אתיא מביניא [באה, נלמדת מביניהם], כלומר, מצירוף שתי ההלכות יחד למדים אנו גם לגבי בינוני. ובאופן זה: מגדול בלבד לא אתיא [אין הדבר בא, נלמד], שכן אפשר לטעון שהוא ענוש כרת אם לא ימול, וכן מקטן לא אתיא [אינה באה, נלמדת], שכן זוהי מילה בזמנה, ואם שבת היא דוחה — דוחה גם צרעת. ואולם הצד השוה שבהן — שכן נימולין ודוחין את הצרעת, אף כל אלה שנימולין — דוחין את הצרעת.

רבא אמר: שמילה בזמנה דוחה את הצרעת לא צריכא קרא [צריך פסוק] ללמד על כך, שכן מקל וחומר אתיא [היא נלמדת]: ומה שבת דחמירא [שהיא חמורה] דוחה אותה המילה — צרעת לא כל שכן שדוחה אותה המילה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: ממאי [ממה, מנין] אתה למד ששבת חמירא [חמורה] יותר, דילמא [שמא] צרעת חמירא [חמורה] יותר, שכן הצרעת דוחה את העבודה במקדש, ועבודה דוחה את השבת! ענה לו רבא: התם, לאו [שם, לא] משום דחמירא [שחמורה] הצרעת יותר הוא, אלא משום דגברא [שהאדם] הוא דלא חזי [שאינו ראוי]. ושאל רב ספרא: אמאי [מדוע] אינו ראוי: ויקוץ בהרתו ויהא מיד ראוי ויעבוד! ענה לו רבא: עדיין אינו ראוי לעבודה שכן מחוסר טבילה הוא, שכדי להטהר לעבודה במקדש חייב הוא לטבול ולחכות עד למחרת, ונמצא שבינתיים אינו ראוי.

והקשה רב ספרא: תינח [נניח] שתירוץ זה מספיק כשמדובר בנגעים טמאים, שאף מי שנטהר מהם צריך לטבול אחר כך, ואולם נגעים טהורים שאף הם נאסרו בקציצה, ואולם אינם בגדר צרעת המטמאה, אלא בגדר מום בלבד הפוסל את הכהן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי בהם אפשר היה שיקוץ בהרתו ויעבוד מיד במקדש!

אלא אמר רב אשי: לא זה הטעם, אלא היכא אמרינן דאתי [היכן אנו אומרים שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה — כגון מילה בצרעת, אי נמי [או גם כן] ציצית וכלאים שמטיל ציציות צמר בבגד פשתן, דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים [שבזמן שנעקר איסור לא תעשה, מתקיימת] על ידי אותה פעולה עצמה מצות העשה, ואולם הכא, בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים [כאן, בזמן שנעקר הלאו אינו מקיים] את העשה, שהרי אינו אלא מכשיר עצמו לעבודה, אבל ברגע הקציצה אינו מקיים מצוה כל שהיא. ובמקרה זה אין עשה דוחה את לא תעשה.

ג ומעירים כי הא [זה], אותם חילוקי הדעות בין רבא ורב ספרא