דיני נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון שחייב אדם לשלם על כל נזק שעשה בכל מקרה ("אדם מועד לעולם" וכו'. בבא קמא כו, א), אינו דין שחייב בהן את המצמצם?

ואילו רב אחא בר רב פוטר. אמר רב משרשיא, מאי טעמא [מה הטעם] של אבוה דאבא [אבי אבי] רב אחא בר רב, שפוטר? — אמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא) וההדגשה "הוא" באה למעט: ברוצח הוא שחייב לן [אותנו] התורה מצמצם, ואילו בנזקין לא חייב לן [אותנו] מצמצם ואינו אלא גורם בלבד, ופטור.

א אמר רבא: כפתו את חבירו ומת ברעב — פטור מדיני אדם כרוצח, אף שחייב בדיני שמים, מפני שהוא לא עשה מעשה בהריגתו, שאף שהוא כבר רעב, מכל מקום אינו יכול למות כבר עכשיו ברעב זה, אלא לאחר שיתגבר רעבונו. ואמר רבא: כפתו לחבירו בחמה ומת מפני החום, כפתו בצינה ומת מפני הקור — חייב, שבאותה שעה הריהו כמתחיל להמיתו. ואולם אם בשעה שכפתו אין שם חמה אלא סוף חמה לבא לשם, סוף צינה לבא לשם — פטור, שהרי בשעה שכפתו לא היה כאן צד מיתה, אלא בא לאחר מכן.

אמר רבא: כפתו לחבירו לפני ארי — פטור, כי אין ודאות שהארי יטרפהו ואינו אלא כגורם למוות, ואולם אם כפתו לפני יתושין — חייב, משום שברור שיתושים אלה יעקצוהו עד מוות (רמ"ה). רב אשי אמר: אפילו כפתו לפני יתושין נמי [גם כן] פטור, כי לא אותם יתושים שהיו שם בשעה שכפתו הם שהרגוהו אלא מטבע העולם שהני [אלה] היתושים שהיו בשעה שכפתו אזלי [הלכו], והני [ואלה], יתושים אחרים, אתו [באו], והיתושים שבאו אחר כך לא היו שם מתחילה, ולכן הרי זה כמקרה של "סוף חמה לבוא".

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה דומה: כפה עליו, על חבירו, גיגית ומת בחנק, או שפרע (פרץ) עליו מעזיבה (כיסוי התקרה) ומת מן הצינה, רבא ור' זירא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] המחלוקת, שרבא הוא שאמר פטור, שהרי אמר רבא בכיוצא בזה: כפתו לחבירו ומת ברעב — פטור, שכיון שיש כאן תהליך מתמשך שאין הוא אחראי לכולו — אינו חייב עליו.

ודוחים: אדרבה (להיפך), תסתיים [תוגדר] שר' זירא הוא שאמר פטור, שאמר ר' זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא [מי שהכניס את חבירו לבית של שייש] שהוא אטום לגמרי, ואדליק ליה שרגא [הדליק לו שם את הנר], ומת חבירו בחנק — חייב. ונדקדק: טעמא דאדליק ליה שרגא [הטעם, דווקא, משום שהדליק לו נר] הא [הרי] אם לא אדליק ליה שרגא [הדליק לו נר] — לא מתחייב הכולא, אף על פי שסופו של הכלוא להיחנק לאט לאט מעצמו. הרי שאף ר' זירא סבור כי אם אין האיש עושה את מעשה ההמתה (או על כל פנים, התחלת החנק) כעת — פטור עליו, והרי זה בדיוק כמי שכפה עליו גיגית!

את ההשוואה הזו דוחים, אמרי [אומרים]: התם [שם] במכניס חבירו לבית של שיש בלא שרגא [הנר] לא מתחיל הבלא [ההבל, המחנק]