הכי קאמר [כך אמר]: איזהו עני רשע ערום שמפני עניותו נעשה רשע ערום — זה המשהא בתו בוגרת. כיון שהוזכרה שמועה זו מזכירים את מה שאמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו, שאם יש לו נגיעה בענין זה, מן הסתם לטובת עצמו הוא מיעצך.

באותו נושא אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, או המשיא אשה לבנו קטן שעדיין לא בגר והמחזיר אבידה לגוי הריהו גורם לעבירה, שהמשיא אשה בוגרת לזקן או לקטן שאינו יכול לספקה גורם לה לזנות עם אחרים, והמחזיר אבידה לגוי מוסיף להם רכוש יתר על מה שגזלו כבר מישראל, ועליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט, יח-יט).

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה במלבושים ותכשיטים יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), ומשמע שיש מצוה בהשאת ילדים בגיל צעיר! ומשיבים: סמוך לפירקן שאני [שונה], שכיון שהם סמוכים לבגרותם, אין לחשוש ששהייה של זמן קצר תגרום לחטא, מה שאין כן בקטנים ממש.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו ועל ידי כך נושא אשה שהוא קרוב לה ומחבבה גם מקודם, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו שאין אחרים שילוו לו אז, על כל אלה הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ז. שם ט). והאוהב את שכיניו נכלל במקרב את קרוביו, שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י).

א לעצם ההלכה בבא על אשה ובתה, מביאים מדרש חכמים על הכתוב. תנו רבנן [שנו חכמים], מה שנאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זימה בתוככם" (ויקרא כ, יד), כוונתו: אותו ואת אחת מהן, אותה שהיא אסורה עליו, שהרי את הראשונה נשא כדין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? כי וודאי אין ר' עקיבא סבור שיש להעניש גם את אשתו שנשא כדין משום שבא על קרובתה! אמר אביי: משמעות דורשים איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שחלוקים התנאים בשאלה כיצד מבינים את הכתוב עצמו, ומה נוסף לכך על ידי דרשה.

ר' ישמעאל סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" משמעו — אתו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", ו"אתהן" פירושו: את האחת. ואילו איסור הבא על אם חמותו שאף היא בשריפה — מדרשא אתיא [מלימוד של דרשה הוא בא], ואינו כתוב במקרא זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" — אתו ואת שתיהן יחד, ומתי צריך לשרוף את שתיהן — הרי זה רק כאשר בא על שתיהן בעבירה, והוא כאשר בא על חמותו ועל אם חמותו, שגם הראשונה אסורה עליו. ואם כן אם חמותו הכא כתיבא [כאן היא כתובה] במקרא עצמו, ולא מדרשה חיצונית.

רבא אמר: בענין אם חמותו הכל סבורים שאיסורה נלמד מדרשה, אבל כאן בדין הבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שר' ישמעאל סבר [סבור] שהבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו — חייב בשרפה שהתורה מחייבת מיתה על כל אחת מהן, גם אם האחרת אינה קיימת עוד. ור' עקיבא סבר [סבור] שכאן אין עוד חיוב שריפה אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד], שדין שריפה הוא רק כאשר קיימות שתיהן יחד.

ב משנה ועוד ממשיכים ברשימת חייבי מיתות בית דין. ואלו הם הנהרגין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת שעבדו כולם עבודה זרה.

ופירוט דין הרוצח: רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, או שכבש (לחץ) עליו לתוך המים או לתוך האור (האש) ואינו יכול לעלות משם, ומת — הרי זה חייב כרוצח על ידי מכה.

ואולם אם דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הנדחף לעלות משם, אבל אירע שלא יצא, ומת — פטור הרוצח מדיני אדם, שהרי היה רק גורם למוות ולא עשה שום מעשה. שיסה (גירה) בו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. השיך בו את הנחש, כלומר, נעץ את שיני הנחש בבשרו, ר' יהודה מחייב אותו כרוצח, וחכמים פוטרין, שלדעתם אינו אלא גורם.

ג גמרא אמר שמואל, נאמר בדיני רוצח: "ואם באבן יד... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה, יז-יח), שמשמע שצריך להיות שיעור מסויים לאבן ולעץ, ומפני מה לא נאמרה יד בברזל שנאמר סתם "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא" (שם טז) — ללמד שהברזל ממית בכל שהוא, בדרך דקירה ונעיצה, ואין לקבוע בו שיעור גודל מסויים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם" שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן דברזיה מיברז [שדקרו], שאז הברזל ממית בכל שהוא, אבל אם מכה אותו בברזל ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו.

ד שנינו במשנה שאם כבש עליו את חבירו לתוך המים ומת — חייב. ומעירים: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [בראש, בתחילת המשנה דבר חידוש השמיע לנו, ובסופה דבר חידוש השמיע לנו] ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשה דבר חידוש השמיע לנו] אף על גב דלאו איהו [אף על פי שלא הוא עצמו] דחפו למים אלא נפל מעצמו, כיון שהוא מחזיקו (כובשו) שם עד שאין יכול לעלות משם ומת — חייב. וכן סיפא רבותא קא משמע לן [בסוף דבר חידוש השמיע לנו] שאף על גב [אף על פי] שדחפו הוא בעצמו, כיון שיכול הנדחף לעלות משם הרי גם אם מת — פטור.

ושואלים: כבש מנלן [מניין לנו] שהוא בכלל אלו שהורגים עליהם את הרוצח. אמר שמואל, שאמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא" (שם, כא) "או באיבה" לרבות את המצמצם, כלומר, הדוחק ("מצמצם") את חבירו למקום שאינו יכול להיות בו.

מסופר: ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא [אדם אחד שדחף וסגר את חית, בהמת חבירו בשמש], ומתה מחמת השמש, רבינא מחייב כאילו הזיקה הוא עצמו, ורב אחא בר רב פטר, כיון שלא עשה מעשה נזק בידיו.

ומסבירים את נימוקיהם: רבינא מחייב, כי לדעתו דבר זה קל וחומר הוא: ומה רוצח שלא עשה בו (בעונשו) דין שוגג כמזיד, ולא עשה בו אונס כרצון, שאין הרוצח באונס חייב על רצח, ובכל זאת חייב בו את המצמצם, שחייב מיתה אף שלא עשה מעשה,