רב פפא אמר: משנה זו במסכת כתובות המונה את אחותו בין אלה שיש להן קנס מדברת במפותה, ובמפותה דברי הכל אין מצילים אותה בנפשו, שהרי בא עליה ברצונה.

אביי אמר: מדובר כאן באנוסה וביכול להציל את הנערה באחד מאבריו של האונס, שלא היה צריך להורגו לשם כך. וכשיטת ר' יונתן בן שאול היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול הנרדף או שאר אדם להצילו באחד מאבריו בלבד בלא להרגו ולא הציל באופן זה אלא הרג את הרודף — נהרג עליו כרוצח.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יונתן בן שאול? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות כא, כב), ועל כך אמר ר' אלעזר: במצות (קטטה) שבמיתה, ששני האנשים רוצים להרוג זה את זה, הכתוב מדבר, וראיה לכך — דכתיב [שנאמר]: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שם כג), ואם לא היה מתכוון כלל להרוג — מדוע יהרגוהו? ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא [אמרה התורה]: "ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שם כב), לומר שהוא משלם דמי ולדות לבעל האשה.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי היכול להציל את עצמו או את חבירו הנרדף באחד מאבריו של הרודף לא ניתן להצילו בנפשו, ואם הרג את תוקפו במקום לפוצעו חייב מיתה — היינו דמשכחת לה [זהו שאתה מוצא אותה] אפשרות שיענש,כגון שיכול להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף, נמצא שלא היה המכה נתון באיום של מיתה כלל, ולכן משלם קנס.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שגם אם יכול להציל באחד מאבריו נמי [גם כן] ניתן להצילו בנפשו, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שיענש? והרי בשעה שרדף אחר חבירו להורגו סיכן עצמו למיתה (שהיה כל אדם רשאי להורגו אז), ולפי הכלל, מי שנסתכן בעונש מוות — שוב אין עליו חובת תשלומים!

ומנסים לדחות: דילמא שאני הכא [שמא שונה כאן] דבר זה משום שחובותיו אינם לאדם אחד, שכן מיתה לזה ותשלומין לזה, שהרי עונש המוות מתחייב לאדם אחד (למי שנתכוון להורגו) ותשלומים לבעל האשה, ולפיכך מתחייב בשניהם.

ועונים: בכל זאת לא שנא [אינו שונה], שכן אמר רבא: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ותוך כדי רדיפה שיבר הרודף את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם — פטור מלשלם. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן מתחייב בנפשו הוא, שהרי כל אדם רשאי להמיתו, והמתחייב בנפשו פטור מן התשלומים, אפילו תשלומים לאדם אחר, שלא היה מעורב בדבר.

ונרדף ששיבר את הכלים תוך כדי מנוסתו, אם שיבר את כליו של רודף — פטור, ואם שיבר כלים של כל אדם — חייב אחר כך לשלם. ומסבירים: אם היו הכלים של רודף, פטור — שלא יהא ממונו של רודף חביב עליו מגופו, שהרי אם היה הנרדף פוגע בגופו של הרודף היה פטור. ואם היו הכלים של כל אדם, חייב — שמציל עצמו בממון חבירו, ואין אותו אדם צריך להפסיד משום כך — ולכן חייב לשלם לו.

ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו, כלומר, שניסה להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף, ושיבר בתוך כך את הכלים, בין אם הם היו של הרודף, בין של הנרדף, בין של כל אדם — פטור. ומעירים: ודבר זה לא מן הדין הוא, שאין לכך בסיס בהלכה הכללית, אלא תקנת חכמים היא שאם אי (אין) אתה אומר כן, נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף, שיחשוש שמא יצטרך לשלם עבור נזקים שיזיק תוך כדי הצלה זו ויימנע איפוא מלהציל.

א שנינו במשנה: אבל הרודף אחר בהמה או עובד עבודה זרה אין מצילים אותו בנפשו. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו. ודבר זה נלמד מקל וחומר זה: ומה פגם הדיוט, כגון אונס שהוא פוגם בכבודה של אשה ניתן להצילו בנפשו, דבר שהוא פגם גבוה שעובד עבודה זרה ומבזה את ה' בכך לא כל שכן?! ומקשים: וכי עונשין מן הדין, וכי מענישים אדם רק על פי קל וחומר? ומשיבים: קא סבר [סבר] ר' שמעון: עונשין מן הדין.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר בר' שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו, ומסבירים את טעמו: סבר לה כאבוה [סבר הוא כאביו ר' שמעון] שאמר: עונשין מן הדין. ואתיא [ובאה, נלמדת] שבת בגזירה שווה מן המלים "חילול" "חילול" מעבודה זרה שבשתיהן כתובה המלה חילול.

ב כיון שהוזכרו עבירות חמורות שהורגים את המנסה לעבור עליהן, דנים במצוות שמותר ושאסור לעבור עליהן בשעת סכנה. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: נימנו דעות החכמים שדנו בנושא וגמרו בעלית בית משפחת נתזה בלוד: כל עבירות בתורה, אם אומרין לאדם: עבור, ואל תהרג — יעבור עליהן ואל יהרג, מפני שסכנת נפש דוחה כל אלה. חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שיהרג ואל יעבור.

ושואלים: ועבודה זרה לא יעבור בשעת איום מיתה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם: עבוד עבודה זרה ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג — תלמוד לומר: "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), וכוונתו שלחיים נועדו המצוות ולא שימות בהם ובגללן.

יכול אפילו מותר לעשות כן בפרהסיא בפני רבים? — תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם

"(שם כב, לב), משמע שאין נהרגים על עבודה זרה בשעה שאינה בפרהסיה! ומשיבים: אינהו [הם, בעליית בית נתזה] דאמור [שאמרו] כשיטת ר' אליעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה), ומעתה, אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך", שמשמעו בכל ממונך?! ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"?

והוא מסביר: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר "בכל נפשך", ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר "בכל מאדך", משמע שעל אהבת ה' ועבודתו חייבים למסור את הנפש.

גילוי עריות ושפיכות דמים מנין שמוסרים את הנפש עליהם — כדברי רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (שם כב, כו) וכי מה למדנו בהלכה זו מרוצח, והלא אין לומדים כל דבר חדש מדימוי זה שלא ידענו קודם מעצם הציווי "ולנערה לא תעשה דבר", אלא

מעתה הרי דימוי זה בא לכאורה ללמד על הנערה המאורסה ונמצא למד לענין רוצח, כי מקיש [משוה] כתוב זה רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו של האונס, אף רוצח ניתן להצילו לזה שרוצה לרוצחו בנפשו של הרוצח.

ועוד, מקיש [משווה] נערה המאורסה לרוצח לענין אחר: מה רוצח יהרג ואל יעבור ולא ירצח, אף נערה המאורסה — תהרג ואל תעבור.

ושואלים: רוצח גופיה מנא לן [עצמו מנין לנו] שיהרג ואל יהרוג אחרים? ומשיבים: סברא הוא בדבר, ואינו צריך מקרא מיוחד. דההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבה, ואמר ליה [לו], אמר לי מרי דוראי [אדון הכפר שלי]: זיל קטליה לפלניא [לך הרוג את פלוני], ואי (אם) לא — קטלינא לך [אהרוג אותך], ומה אעשה? אמר ליה [לו]: לקטלוך ולא תיקטול [שיהרגוך ואל תהרוג], מי יימר דדמא דידך סומק טפי [מי אומר שדמך אדום יותר]? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי [שמא דמו של אותו אדם אדום יותר], ואין דוחים נפש מפני נפש, ואין אדם רשאי להציל עצמו בהריגת חבירו.

ג כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לא שנו שמותר לעבור על המצוות מפני סכנת מוות אלא שלא בשעת השמד, שגזרה מלכות להעביר את ישראל על דתם, אבל בשעת השמד, אפילו גזרו על מצוה קלה — יהרג ואל יעבור.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו שרשאי לעבור אלא כשהאנס אמר לו לעבור בצינעא, אבל אם מצווהו לעבור בפרהסיא, אפילו מאיימים עליו במוות לעבור על מצוה קלה — יהרג ואל יעבור.

ושואלים: מאי [מה היא] מצוה קלה זו שאמרו? אמר רבא בר רב יצחק אמר רב: