אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא [לשנות את רצועת הסנדל] אם יש צד של מנהג ישראל כשר בענין זה, וגוזרים עליו לשנותו ולהידמות לגוי — חייב למסור את נפשו על כך.

ושואלים: וכמה אנשים היא פרהסיא? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. ומבארים: פשיטא [פשוט], לנו כי ישראלים בעינן [צריכים אנו] לענין זה, דכתיב [שכן נאמר] בפסוק המלמד על כך: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). בעי [שאל] ר' ירמיה: היו במקום תשעה ישראל וגוי אחד מהו הדין בכגון זה, האם פרהסיה היא, או לא?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתני [ששנה] רב ינאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא ברייתא זו: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "תוך" "תוך"; כתיב הכא [כתוב כאן]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [ונאמר שם] בחטא קרח: "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא), ולמדים גזירה שוה "עדה" האמורה כאן מ"עדה" שנאמרה במרגלים (שם יד, כז): מה להלן עדה זו של מרגלים עשרה היתה, וכולהו [וכולם] מישראל, אף כאן לענין קידוש ה' צריך שיהיו עשרה וכולהו [וכולם] מישראל.

על ההלכות הללו מקשים: והא [והרי] אסתר שנבעלה לאחשורוש עבירה בפרהסיא הואי [היתה], ומדוע לא מסרה נפשה? ומשיבים, אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה, שהמצוה למסור נפש ולא לעבור בעריות היא רק בגבר, משום שהוא עושה מעשה של עבירה אבל אשה שהיא אינה עושה מעשה בפועל והיא נבעלת בלבד, אינה חייבת למסור נפשה.

רבא אמר טעם אחר: הנאת עצמן שאני [שונה], כלומר, דבר שהגויים עושים לא כדי להעביר על הדת אלא לצורך הנאה שלהם, אין בה חובת מסירות נפש אף בפרהסיה.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שיש הבדל בין הנאת עצמם למה שאינו הנאת עצמם, אם כן הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו [אותם כלים להחזיק בהם גחלים איך אנו נותנים להם]? שהיו הכמרים הפרסים נוטלים מכל בית כלים ושמים בהם גחלי ־אש ומביאים לבית עבודה זרה שלהם בימים מסויימים. והרי יש בכך סיוע לעבודה זרה בפרהסיה, וישראל אינם מוסרים נפשם על כך. אלא ודאי הטעם הוא שדבר שהוא הנאת עצמן של הגויים שאני [שונה], הכא נמי [כאן גם כן] אסתר הנאת עצמן שאני [שונה] ואין חובת מסירות נפש בכך.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: גוי שאמר ליה להאי [לאותו] ישראל: קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא [קצור אספסת בשבת והשלך לפני הבהמות], ואי [ואם] לא תעשה כן, קטילנא לך [אהרוג אותך] — ליקטיל [שיקצור] ולא לקטליה [יהרגוהו]. אם אמר לו הגוי: קצור את האספסת שדי לנהרא [וזרוק לנהר] — ליקטליה [שיהרגוהו] ולא ליקטול [יקצור], מאי טעמא [מה הטעם] במקרה זה? — כי ברור לעבורי מילתא קא בעי [שרוצה הוא להעביר אותו, על הדת] ולא להנאת עצמו.

א בעו מיניה [שאלו אותו] את ר' אמי: האם בן נח כיון שנצטוה על עבודה זרה מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא [יש] מקום לומר שיש גם מצוה זו של קידוש ה', הרי תמני הויין [שמונה מצוות הן]! אמר ליה [לו] רבא: מכאן אין ראיה, שכן אותן שבע מצוות הכוונה אינהו [הן] וכל אבזרייהו [פרטיהן], ומצוות קידוש השם אפשר לראותה כפרט מאיסור עבודה זרה.

כיון שלא הוכרע הדבר שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], מה התשובה לבעיה זו? אמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של רב: כתיב [נאמר] בנעמן הארמי: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי" (מלכים ב' ה, יח), כלומר, היה נאלץ להשתחוות לעבודה זרה מפני אימת אדוניו מלך ארם, וכתיב [ונאמר]: "ויאמר לו לך לשלום" (שם, יט), משמע שהתיר לו לעשות כן.