דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו — מותר.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: מדוכה, אם יש בה עדיין שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שאסור להשתמש כלל במדוכה אף למלאכת היתר, כיון שעיקר מלאכתה לאיסור.

אמר ליה [לו]: הא מני [תוספתא זו של מי היא] — כדעת ר' נחמיה היא, שאמר: אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולא לכל שימוש אחר.

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי: למדנו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי הגדול של מכתשת שמלאכתו לאיסור כדי לקצב (לחתוך) עליו בשר ביום טוב. ובית הלל מתירין משום שמחת החג. ושוין (הכל מסכימים) שאם קצב עליו בשר לצורך החג ששוב אסור לטלטלו, לפי שאין בו עוד צורך יום טוב. הרי שדבר שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול אף לצורך היתר!

סבר לשנויי ליה [סבור היה רבה בתחילה לתרץ לו] שמשנה זו כשיטת ר' נחמיה שאין כלי מיטלטל אלא לצורך המלאכה המיוחדת לו, ואולם כיון ששמעה להא [להלכה זו] שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי [ביתדות הכובסים, במכבשים, ובמחבטי בגדים (ערוך)] שכיון דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, והריהו מייחד להו [להם] מקום, ואינו מטלטלם לכל צורך אחר, ולכך הריהם אסורים בטלטול לכל הדעות, הני נמי [אלה גם כן] העלי והמדוכה המיוחדים למלאכה מדוייקת מייחד להו [להם] מקום ולכך הריהם אסורים בטלטול.

בנושא דומה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: קורנס שאמרו כאן קורנס של זהבים (צורפי זהב) שנינו, שאף שמקפיד עליו הצורף שישאר חלק ומדוייק ומשתדל לא לעשות בו מלאכות שאינם לצורך ייעודו, מכל מקום לא נאסר בטלטול לצורך מלאכת היתר. ורב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים שנינו שמשתמשים בו לשחיקת בשמים.

ומפרשים: מאן דאמר [מי שאומר] שמותר לפצע בשבת אגוזים בקורנס של בשמים — כל שכן שמותר בשל זהבים. ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שמותר בשל זהבים, אבל לדעתו בשל בשמים קפיד עלייהו [מקפיד עליהם] שאם משתמשים בהם לצורך אחר קולט הקורנס ריח ויקלקל את הבשמים.

א ועוד שנינו במשנה שמטלטלים את הכוש ואת הכרכר לתחוב בהם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: פגה (תאנה בלתי בשלה) שטמנה בתבן שתתבשל וכן חררה (עוגה) שטמנה בגחלים להתחמם, אם מגולה מקצתה — מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו [לא] אלא שמכוסה כולה — אסור לטלטלה, שמא יטלטל אגב כך את התבן או הגחלים שהם מוקצה ואסור אף לגרום לטלטול מוקצה.

ר' אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר, כלומר את הכוש או הכרכר בפגה וכך מוציאים אותה ממקומה, והן התבן או הגחלים מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה בענין זה כר' אלעזר בן תדאי!

ושואלים: למימרא דסבר [האם נאמר שסבור] רב נחמן שטלטול מן הצד, כלומר, טלטול שאיננו כדרכו ממש, ואיננו נעשה במישרין, לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לטלטול ומותר בשבת? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי פוגלא [צנון זה] שהטמינו בעפר לשמירה, אם היה זה מלמעלה למטה, כלומר, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי [מותר] להוציאו מהעפר. אבל ממטה למעלה, שהיה חלקו הרחב מונח למטה — אסיר [אסור] משום שמטלטל עפר, אף שטלטול זה הוא מן הצד בלבד, ונמצא שאסר רב נחמן טלטול מן הצד! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רב נחמן מההלכה ההיא בענין הצנון.

ב שנינו במשנה שמחט של יד מותרת בטלטול בשבת כדי ליטול בה את הקוץ. שלח ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה לרב יוסף שאלה זו: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה (החור שבה) או עוקצה (חודה), מהו הדין, האם מותר לטלטלה בשבת?

אמר ליה [לו] רב יוסף: כבר תניתוה [שניתם אותה, את התשובה] שכן שנינו במשנתנו: מחט של יד מיטלטלת בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, ויש להעיר: וכי מה איכפת ליה [לו] לקוץ התחוב בבשרו בין מחט נקובה לבין שאינה נקובה? וכיון שראויה המחט לצורך זה הריהי מותרת לטלטול.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: מחט טמאה שניטל ממנה חררה או עוקצה — טהורה, משום שבטלה מתורת כלי, וכיון שאיננה כלי עוד, מדוע תהיה מותרת בטלטול?

אמר אביי: וכי מדין טומאה על דין שבת קרמית [אתה מקשה]? והלא לענין טומאה כלי מעשה בעינן [צריכים אנו] כדי לטמאו או להעמידו בטומאתו, ומה שאינו כלי מעשה גמור — נטהר מטומאתו, ואילו לענין שבת מידי דחזי בעינן [דבר הראוי לשימוש צריכים אנו], והא נמי חזיא למשקלא [וזו גם כן ראויה ליטול] בה את הקוץ, ונחשבת אם כן לענין זה ככלי וממילא מותרת היא בטלטול.

אמר רבא: מאן דקמותיב, שפיר קמותיב [מי שמקשה בענין זה יפה מקשה], כיון שלענין טומאה לאו מנא [לא כלי] הוא נחשב — לענין שבת נמי לאו מנא [לא כלי] הוא, ודבר שאינו כלי הריהן מוקצה בשבת.

מיתיבי [מקשים] על רבא ממה ששנינו: מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה — מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו שיש דין מיוחד במחט נקובה אלא לענין טומאה בלבד!

תרגמא [הסבירה] אביי אליבא [לפי שיטת] רבא: במשנה זו בגולמי עסקינן [במחטים גולמיות עוסקים אנו], זימנין דמימלך עלייהו, ומשוי להו מנא [שפעמים שנמלך עליהן, ועושה אותן כלי] לשימושים אחרים בלא לנקוב את חורן כלל. אבל היכא [במקום] שניטל חררה או עוקצה של מחט שלמה — בטלה מתורת כלי, שכן אדם זורקה לבין גרוטאות.

ג לענין ההיתר לאסובי ינוקא [ליישר את אברי התינוק] עם לידתו, כשצריך ליישרם, רב נחמן אסיר [אוסר] לעשות זאת בשבת, שהוא חושש משום איסור מתקן, ורב ששת שרי [התיר]. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין עושין