אפיקטויזין (סם הקאה) בשבת. והרי שאסרו בשבת דברים שיש בהם משום תיקון הגוף! ורב ששת מסביר: התם [שם] בענין סם הקאה — לאו אורחיה [אין זו דרכו] לשתותו, והרי זה ודאי לרפואה, ואולם הכא [כאן] ביישור התינוק — אורחיה [זו דרכו] ואין זו רפואה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחט של יד — מותרת בטלטול בשבת ליטול בה את הקוץ, ואין אנו חוששים משום התיקון שבדבר, ונמצא אם כן שלא כל דבר של ריפוי נאסר! ורב נחמן אומר: אין זו ראיה, כי התם [שם] בקוץ — פקיד [שמור הוא] במקומו ואינו חלק מן הגוף, ואין בהוצאת גוף זר משום תיקון ושינוי יסודי בו, ואולם הכא [כאן] ביישור האיברים — לא פקיד [אינו שמור] אלא עושה בכך מלאכת תיקון וריפוי.

א משנה קנה של זיתים שהוא קנה שמשתמשים בו כדי להפוך את הזיתים שבערימה, אם יש קשר בראשו כעין פקק — הריהו מקבל טומאה משום כלי, ואם לאו [לא] — אין הוא מקבל טומאה, שאינו כלי. בין כך ובין כך — ניטל בשבת לצורך מלאכת היתר.

ב גמרא ושואלים: אמאי [מדוע] יקבל קנה זה טומאה? והלא מפשוטי כלי עץ הוא, שאין בו בית קיבול, וכלל בידינו שפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דומיא [בדומה] לשק בעינן [אנו צריכים], שלמדנו דיני טומאה משק המוזכר בתורה כדוגמה, ואם אין בו בית קיבול אינו דומה לשק האמור בתורה ואינו מקבל טומאה. כדי להסביר זאת מביאים את מה שתנא משמיה [ששנה החכם בברייתא משמו] של ר' נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו, שהרי יש חלל קטן בקצה הקנה ליד הקשר, והופך ורואה אם התמלא קשר זה בשמן וראויה כבר הערימה לכבישה. וכיון שיש בו כעין כלי קיבול קטן הרי הוא ראוי לקבל טומאה בשל כך.

ג משנה ר' יוסי אומר: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר (משור) הגדול ויתד (להב) של מחרישה, שכיון שדרוש שיהיו חדים ומוכנים למלאכתם וחוששים להם שמא יפגמו, אדם מקצה אותם מדעתו, ואינו מוכן להשתמש בהם למלאכה אחרת.

ד גמרא אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי [מזלף הכובסים] — כיתד של מחרישה דמיא [הוא נחשב] ואסור לטלטלו בשבת שכן חוששים לו שמא יתקלקל ומקצים אותו משימוש.

אמר אביי: חרבא דאושכפי [סכין הסנדלרים] וסכינא דאשכבתא [וסכין השוחטים] וחצינא דנגרי [ומעצד הנגרים] — כיתד של מחרישה דמי [הם נחשבים], שבעליהם מקפידים עליהם שלא יפגמו, ומקצים אותם מכל שימוש.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בראשונה היו אומרים ששלשה כלים בלבד ניטלין בשבת, והם: מקצוע של דבילה המיוחד לחתוך בו את התאנים היבשות, וזוהמא ליסטרן (כף ומזלג יחד) (גאונים) של קדרה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן, שכל אלה נחוצים לאוכל ומשתמשים בהן, אבל אסור לטלטל כל כלי אחר. ואולם במשך הדורות, כשראו שישראל מדקדקים באיסורי שבת, התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו במשנה אחרונה: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.

ומעתה דנים בפירושה של תוספתא זו: מאי [מהו בדיוק] התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, מה היו שלבי ההיתר?

אמר אביי: התירו מתחילה דבר שמלאכתו להיתר להשתמש בו לצורך גופו, למלאכה מותרת. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לטלטל אותו לצורך מקומו אם רוצה לשבת או להשתמש באותו מקום, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] ואולם לצורך מקומו — לא. ועדיין בידו אחת — אין [כן] התירו לטלטל, אבל בשתי ידיו — לא, כדי לעשות היכר בדבר, שיש מקצת איסור בטלטול, עד שאמרו היתר גמור: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הרי] "התירו" קתני [שנינו] ומה לי לצורך גופו, ומה לי לצורך מקומו, ולמה לחלק בדבר שאינו מפורש? אלא אמר רבא כך יש לפרש: התירו דבר שמלאכתו להיתר מתחילה בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו לטלטלו אפילו מחמה לצל כשאינו זקוק למקום הכלי או לשימוש בו אלא רוצה לשמור את הכלי עצמו שלא יתקלקל בחמה וכיוצא בזה. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מחמה לצל — לא. ועדיין אם החפץ מיטלטל על ידי אדם אחד — אין [כן], בשני בני אדם — לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו היו כבדים כמשא שני בני אדם.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. ולשיטת רבא שהכל הותר בטלטול, מדוע אין מטלטלים אותה? ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול המדוכה מחמה לצל וכיוצא בזה. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב (חתך) עליו, על העלי בשר די צורכו ליום טוב שאסור לטלטלו, והרי לדעת רבא הכל מותר בטלטול! ענה לו: הכא נמי [כאן גם כן] בטלטול מחמה לצל.

אמר ר' חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, ובאותם הימים החמירו וגזרו הרבה באיסורי שבת, דכתיב [שנאמר] "בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מיכרם ציד" (נחמיה יג, טו), וכיון שזלזלו בקדושת השבת עשה נחמיה כמה וכמה תקנות להחמיר בכל דיני השבת, כדי לחנך את העם לשמירת השבת.

ו אמר ר' אלעזר: המשניות בענין קנין, ומקלות, גלוסטרא (קצהו העב של הנגר, שהוא יתד המיועד לנעילת הדלת), ומדוכה — כולן קודם התרת טלטול כלים נשנו, ונאמרו באותם דורות שעדיין אסרו לטלטל את רוב הכלים בשבת והתירו רק כלים מעטים שמלאכתם להיתר.

ומעתה מפרטים אותן עניינים כפי שנשנו במשניות השונות: קנין, שבבית המקדש היו שמים בין לחם ללחם בלחם הפנים קנים עשויים זהב להחזיק את הלחמים ולאווררם, ובאותם דורות אסרו לטלטל את הקנים כיון שחששו בהם משום מוקצה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת.

ומקור לענין המקלות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקלות דקין חלקין היו שם, בבית המקדש, ובכל ערב פסח מניחו את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה בו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ואמר ר' אלעזר: ביום ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן פסח שחל להיות בשבת היו עושים שינוי ולא השתמשו אף במקלות אלה, אלא מניח