וכתיב [ונאמר] "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה

"(שמואל ב' כא, י), משמע שאנשים אלה המוקעים — תלויים היו. אגב הזכרת כתוב זה דנים בו, וכתיב [ונאמר]: "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כה, ד). ותוהים: אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו שכך נענשו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אין הכוונה שיוקיע משה את ראשי העם, אלא שראשי העם יוקיעו את עוברי העבירה, ובדרך זו: חלק להם לראשי העם בתי דינין מרובים, וכל אחד ידון את אנשיו ויוקיעם לפי הצורך. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הוצרכו למנות בתי דינים רבים לצורך זה? אילימא [אם תאמר] משום הכלל שאין דנין שנים (שני אנשים) ביום אחד, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: לא שנו איסור זה אלא בשתי מיתות שונות שיש שתי עבירות לחוד, אבל במיתה אחת — דנין, ואם כן יכול היה בית דין אחד לדון את כולם!

אלא הטעם הוא משום שכשיש רשעים יש חרון אף בעולם, וכדי שישוב חרון אף מישראל צריך לדונם ולהמיתם, וכשהם רבים, אם יידונו כולם בבית דין אחד יימשך הדבר זמן רב ולא במהרה יתבטל חרון האף. ולכן יש למנות בתי דינים רבים ככל האפשר ובכך למהר את מיצוי דין הרשעים (רמ"ה).

א שנינו במשנה שדיני ממונות גומרין בו ביום ודיני נפשות ממתינים עד למחרת. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]?

אמר ר' חנינא: שאמר קרא [הכתוב]: "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיה א, כא), ומכאן למדו שבדין צדק יש להלין את הדין, ולא להרוג מיד את הנידון. ורבא אמר שהדבר נלמד מהכא [מכאן], מכתוב זה: "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז), ומתפרש: אשרו (תנו שבח) לאותו דיין שמחמץ (משהה) את דינו לפני שפוסק בו.

ואידך [והאחר] ר' חנינא, שלא למד מכתוב זה, מה דורש הוא מכאן? "אשרו חמוץ" (נגזל) — ולא חומץ (גזלן), כפי שעושים דייני רשע. ואידך [והאחר, רבא], האי [כתוב זה] "מלאתי משפט" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: הוא מבין אותו כדברי ר' אלעזר שאמר בשם ר' יצחק, שאמר ר' אלעזר אמר ר' יצחק: כל יום תענית שמלינין בו את הצדקה, שלא חילקו לעניים את כספי הצדקה שהיו גובים ביום התענית, בו ביום, הרי זה כאילו שופך דמים של העניים שנזקקים לצדקה ומצפים שיתנו להם ביום זה, וכיון שהתענו כל היום וסמכו שיתנו להם צדקה, יימצאו מתענים לילה נוסף, שנאמר: "מלאתי משפט", אם הצדק (צדקה) ילין בה (עד למחרת) — הרי זה "ועתה מרצחים". ומסייגים: והני מילי [ודברים אלו] אמורים בחלוקת ריפתא ותמרי [לחם ותמרים] אם אין נותנים בזמנם, אבל בזוזי חיטי ושערי [בכסף חיטים ושעורים] — לית לן בה [אין לנו בהם איסור הלנה], שהרי בין כה וכה לא יוכלו העניים להשתמש בהם מיד.

ב שנינו במשנה כי משום שיש להלין את דינו של מי שנתחייב עוד יום לדחות, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

— משום שלא אפשר לעשות אחרת. היכי ליעבד [איך יעשה]? אם תאמר שלידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא [ידונו אותו בערב שבת ושיגמרו את דינו בערב שבת] — דילמא חזו [שמא יראו] טעם לחובה, ובעו למיעבד [ויצטרכו לעשות] הלנת דין עד למחר. ואם תאמר: לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא [שידונוהו בערב שבת ויגמרוהו, את הדין בשבת, ויהרגוהו בשבת] — הרי אין רציחה של רוצח וכיוצא בו דוחה את השבת. ואם תאמר: וליקטליה לאורתא [ושיהרגוהו בלילה] במוצאי שבת — הרי "נגד השמש" בעינן [צריכים אנו], שאין הורגים אלא ביום.

ואם תאמר: וליגמריה לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא [שיגמרו את דינו בשבת, ויהרגוהו באחד בשבת] — נמצא אתה מענה את דינו, שאותו אדם יהא חייב להמתין עד למחרת תוך ידיעה שהוא נידון למוות, ודבר זה הוא הקרוי "עינוי הדין". ואם תאמר: נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא [נדונהו בערב שבת ונגמרהו באחד בשבת] — מינשו טעמייהו [ישכחו הדיינים את טעמיהם] בינתיים, ואף על גב [אף על פי] ששני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין את דברי המזכין ואת דברי המחייבין — נהי דבפומא כתבין [אמנם דברים שבפה הם כותבים], אבל ליבא דאינשי [ליבם של האנשים] טעמיהם שהיא במחשבתם — אינשי [נשכחים], הלכך [לכן] לא אפשר.

ג בקשר להלכה זו שנרמז בה שאין הורגים את הנידון בשבת, לעצם הדברים אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה (מת שאין מי שיטפל בו, שמצוה רבה היא לטפל בקבורתו) דוחה שבת מקל וחומר זה: ומה עבודה של בית המקדש שדוחה שבת (שהרי עובדים במקדש גם בשבת), בכל זאת קבורת מת מצוה דוחה אותה, ולמדנו זאת מהריבוי "ולאחתו",

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר בנזיר "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו" (במדבר ו, ו–ז), מה תלמוד לומר? מה באה להוסיף לנו רשימת כל בני המשפחה שלו? אלא יש לומר שהיא באה ללמדנו במקרים מיוחדים, הרי שהיה הנזיר הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו שהן מצוות חשובות שחייבים כרת על ביטולן